מדינת שופטים או מדינת שודדים

עיוות דין כי יקרה בגלל טעות עובדתית, או בגלל פרוש לא נכון של החוק, או בגלל התעלמות מהגיונו – דבר חמור ונורא הוא; אך מה שם ייקרא למשטר, הקובע תנאים לעיוות דין, מראש, המחוקק חוקים, או המפעיל חוקים, בהם עיוות הדין הוא בלתי נמנע, מתמיד?

שלשום נסיתי לשכנע את חברי וועדת החוקה של הכנסת לבל יחליטו להכניס את היועץ המשפטי, לוועדת מנויים, שעליה יוטל בעתיד הקרוב למנות שופטים או להעלותם בדרגא. לא טענתי כי היועץ המשפטי שהוא או אחר, יתנקם, כחבר וועדת המנויים, בשופט, שיפסוק בניגוד לדעת הקטגוריה; גם לא טענתי, כי השופטים בישראל יקבעו דעתם, כדי למצוא חן בעיני מי שגורל "העלאתם" נתון בידיו. טעון טענתי, כי השתתפותו של ראש הקטגוריה בוועדת המינויים לשופטים מוכרחה ליצור בלבם את החשש התמידי מפני החשד ההרסני במשוא-פנים. יקבל שופט את טענותיו של היועץ המשפטי, עלול אלמוני לומר: "וודאי, השופט תלוי באופן אישי בנושא דבר התביעה מה פלא שפסק לטובתו"? ידחה השופט את דרישותיו של היועץ-המשפטי, עלול פלוני לומר: השופט רצה להוכיח את אי-תלותו בחבר וועדת-המנויים, על כן פסק "להכעיס", אף על פי שהצדק דרש לאשר את התביעה". זהו "חשש החשד" בכל היקפו, בכל אימתו, ועלי להזהיר כי החשד במשוא פנים, אני הטיית דין, אם לקולא ואם לחמורא, עלול להיות לחלק מן "הנוף המשפטי" במדינת ישראל, בהכירי את "הפנהיימרים" הקואלציונים, אינני יכול שלא לפקפק בסכוי לשכנעם, כי לא יצרו תנאים לעיוות-דין מראש. דינם הוא עיוות דין. ואי תלות השופטים? הם לועגים לה, בדרך כלל בלבם פנימה, לעתים אף בפה מלא.