זכות וכוח במדיניות

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
מאמר עיתון י"ג תמוז התשי"ג, 26 ביוני 1953

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

* כל בני דורנו היו שותפים או עדים לוויכוח ההיסטורי, הגורלי על השאלה המשולשת: הצריך, המותר, והאפשר להשתמש בכח, כדי להגשים את זכותו של ישראל למולדת חפשית, לחרות לאומית, לעצמאות מדינית. הקוו המפריד בוויכח זה עבר בין שני מחנות בלבד. על מחנה השוללים נמנו ד"ר מגנס ותלמידיו, ד"ר וויצמן וחסידיו, מפלגת "המזרחי" ו"תנועת התורה והעבודה" של הפועל המזרחי, מפא"י והציונים הכלליים, השומר הצעיר ופועלי ציון-שמאל; על מחנה המחייבים נמנו הפורשים, המורדים, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי. * האמת ההיסטורית היא, כי הקדמנו את הגויים לא רק באמונה באלהים חיים, אלא גם במלחמה למען חיי חרות. הרעיון של התקוממות מזויינת נגד שעבוד, רעיון עברי הוא; לא קיבלנוהו מידי הגויים; הנחלנוהו ללאומים. שלישית, שאלת "האפשר" היא שאלת האמונה. הדור למד את הלקח. על ידי "שעור לדוגמא" הוכח לו, כי אם אין היהודי מוכן להעמיד כח מאחורי זכותו, לשווא זעקתו; זכותו תירצח יחד – עמו. אם יש את נפשך, היהודי, לקיים את זכותך לחרות או אפילו לחיים, העמיד מאחוריה כח. אם הוא בידיך, היה נכון להעפילו; אם הוא איננו, הקימו, ואם אין אתה רוצה להקים כח, או אם אין אתה מוכן להפעיל אותו, שכח על זכותך והיכון – למאידנק. [...] עובדא פראדוכסלית היא, אך עובדא, כי אלה אשר בכל העשור האחרון, המכריע, שללו את הכח כגורם העשוי להגשים או לקדם את זכותנו, טוענים היום, כי הגורם היחידי, הראוי להסתמך עליו, הוא הכח, ואילו לזכות אין כל ערך מעשי. עלי להעיר מיד, כי מחנה השוללם היחב יכחיש בכל תוקף את אשר אנו מטיחים בפניו; ולמען האמת, עלי להודיע כי אם הוא דחה בעבר את גורם הכח במידניות הלאומית במפורש, הלכה למעשה, הרי הוא נטש בימים אלה, את גורם הזכות במדיניות החוץ לא במפורט אלא בעקיפין, לא להלכה אלא למעשה. אבל במדיניות קובעות עובדות. מעל במת הכנסת, בשיחות דיפלומטיות, בהכרזות לעתונאים חוזרים ומדגישים כל השוללים, כי הם "מוותרים לעולמים" על ירושלים העתיקה, על חברות ובית-לחם ועל כל שטחי המולדת, שאינם נמצאים עתה, אם להשתמש בביטויו רב המשמעות של ג'ון פוסטר דאלס, "בפיקוחו של ישראל". אחד השוללים, כידוע, אף הביע את נכונותו לחתום, בשם רבון העולם או במקומו, על שטר וויתור, שיום פרעונו בעוד מאה שנים. כמובן, ידם של משיחי שלילת הגאולה, אף אם היא נראית להם ארוכה ביחס לעתיד, קצרה מלמחות את מגילות העבר, הקיימות, המקודשות, הנצחיות, המעשיות. אין בכוחם, על אף כל שבועות ההתכחשות, לטעון כי אין לנו זכות על אותם הסלעים, אשר בין נקיהיהם שם כומר דרום אפריקאי פתק תחנונים למען השבתם לישראל. הן הכומר האפריקאי והן בן-הכומר האמריקאי, הממלא את התפקיד של שר-החוץ בממשלת ארצות הברית, יודעים, כי אבותינו העלו את הסלעים האלה "להר-נישא" וכי יש לנו זכות בעלות עליהם ועל כל מה שנגזל מ"בוני הבית". אבל כל הכמרים ובעולם וכל המדינאים בעולם שומעים מפי נציגי ישראל הודעת-העלאת-גירה בלתי פוסקת: אנו וויתרנו ומוותרים על זכותנו. במלים אחרות הם אומרים: מה שכבשנו, לנו הוא; מה שלא הצלחנו לכבוש, לזרים יהיה, גם בעוד מאה שנים, לצמיתות. ובמלים עוד יותר פשוטות: מה לנו זכות? הכח ורק הכח הוא שקבע את היקף זכותנו בארץ-אבותינו. אם הקורא ירצה לשים לב למשמעות הפילוסופית של מדיניות מחיקת הזכות, הוא שוב ישמע באזני רוחו את צחוק הגורל הפרוע. אלה, שהטיפו ללוחמי-השחרור, מחדשי מסורת המכבי, "מוסר יהודי" (גלותי), נמצאים מקבלים את המוסר... הגרמני, לא רק הנציונל-סוציאליסטי, אלא את "המוסר" הגרמני "המסורתי", שהוליד את האציזם. כך לימדו רבותיהם הגרמניים של שוללי זכותנו: הכח הוא המוליד את הזכות... אבל השוללים יטענו כי אין הם מתענינים בצד הפילוסופי של הבעיה אלא באספקט המדיני שלה, המדיניות שלנו, הם אומרים, מדיניות מעשית היא. סבורני, כי דווקא על רקע ההתפתחויות האחרונות, ניתן לבחון מהי מידת האמת בטענתם זו, לא רק לדידנו אלא אף לדידם. דוברי ישראל, נושאי השלילה מתעקשים, כאמור, להכחיש בכל הזדמנות, כי יש לנו תביע כלשהי על מה "שאינו בידינו". הם שוכחים, כי בימינו רואה כל איש בהכחשה דיפלומטית אישור למעשה למה שהיא מתיימרת להכחיש להלכה. טוב או רע, נכון או מוטעה, אמיתי תמיד, או אמיתי רק לפרקים – זוהי המחשבה המקובלת בעולמנו. ודווקא במידה שמתרבות ההכחשות, מתחזק הרושם, כי כוונתן נסתרת ומשמעותן הפוכה מניסוחן. [...] שליטי ערב אינם נלאים מלהכריז, כי יש בדעתם, בבוא היום, למחות את ישראל מעל המפה. בכל זאת לא אמר שר החוץ האמריקאי אפילו מלה אחת על כך, כי, מחמת הודעותיהם התוקפניות של הערבים, אין לישראל הרגשת בטחון על אף הצהרת שלש המעצמות: להיפך הוא אמר, כי הערבות של שלש המעצמות לא הרגיעה את רוח הערבים, על אף "הכרזות האנטי-התפשטות" של מנהיגי ישראל... [...] לאור כל העובדות האלו יכול כל איש בישראל לשאול את מנהיגיו: מה הפחד שנפל עליכם לבלתי הזכיר את זכותנו ההיסטורית, אשר שום כיבוש זר אינו יכול להפקיעה, על ירושלים השלמה ועל המודלת האחת והמאוחדת? ההחלשתם את אויבינו על ידי "הכרזות אי ההתפשטות" שלכם, או להיפך? החזקתם על ידן את מעמדה של ישראל בעולם, או להיפך? תאמרנה העובדות את דברן! מאחר שהם אומרים, כי הם מוותרים על זכותו של עם ישראל על ירושלים, מיד שואלים אותם: ומה זכותכם על נצרת? מאחר הם מכריזים, כי אין להם כל תביעה לחברון ובית-לחם, מיד שואלים אותם: ומה היא חוקיות תביעתכם לגליל המערבי ולנגב הדרומי? לשאלות אלו משיבים נציגינו, כי ההבדל הוא פשוט מאד: את ירושלים, את חברון ובית-לחם לא כבשנו, ואילו את הגליל המערבי ואת הנגב הדרומי לקחנו בכח נשקנו. על ידי תשובה "גרמנית" זו נותנים חכמי הקריה הזדמנות מצויינת, אם ל"אקונומיסט" בלונדון ואם לסטייט דפרטמנט בוואשינגטון, להעלות את "העקרונות המקודשים" של האנושות התרבותית, ואת האות המנוסחת ואת הרוח הטמירה של סגולת ארגון האומות המאוחדות. כלום תרצו שואלים המדינאים הזרים את "מדינאנו", להצדיק עובדות, שנקבעו, כהודאתכם, אך ורק בכח הזרוע? לאיזו פילוסופיה נתפשתם? הדימוקרטיות המערביות האמינו תמיד ומוסיפות להאמין, כי הזכות קודמת לכח, והחוק הבין-לאומי קודם לכל. ארגון האומות המאוחדות הקציב לכם שטח: עליו זכותכם; אבל משטחים אחרים, עליהם אין לכם תביעה חוקית, תהיו חייבים, בבוא היום, לסגת. ואם לא תרצו... על ענין זה, ולא רק על ענין "הפליטים", "נרקם" והולך משבר חמור ביחסים לא בין ישראל וערב, אלא בין "ישראל והמערב". ומקור המשבר שיסכן את קיומנו ואת עתידנו הוא "במדיניות המעשית" של נושאי ההתכחשות, הוא "באירוניה ההיסטורית". אנשים אלה, שהשתחוו בפני כל מושל מחוז בריטי וצרחו בקולי קולות, כי אסור ואי אפשר להשתמש בכח במלחמה למען זכותו שתו בינתיים מיין הכח, שתו וגם השתכרו והודיעו ברבים, כי אין זכות – זולת הכח! מדיניות הרת אסונות היא: פילוסופיה זרה ומסוכנת היא. אנחנו המורדים אשר לימדנו את עמנו, בדברים ובמעשים, כי לא תקום – זכותנו בלי כח-לוחם, מעולם לא האמנו בפילוספיה זו. האמן האמנו, כי לא הכח הוא אבי הזכות, אלא הזכות היא אם הכח. והזכות אחת היא. המוותר על "חלק" ממנה, נלחץ וילחץ להוסיף ולוותר...