משבר הדגל ודגל המשבר
מאמר עיתון:
חרות
מראה מקום:
מאמר עיתון ט"ו סיון התשי"ג, 29 במאי 1953
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
אחד המכשולים ההיסטוריים ביחסים בין דברינו הרשמיים ובין נציגי עמים זרים היה הרגל של הראשונים "להרים" על האחרונים. אין ספק, כי ההרגל הזה הוא תולדה של עיקום אופייני הלאומי ואת שורשיו לחפש בתלות הדורות הגלותיות. על פי חוק הפסיכולוגיה הידוע, חפשו בני עמנו "תמורה" לחוסר אונים שלהם, להשפלתם, לדיכויים. וזאת הייתה התמורה בנפשם פנימה: אמנם חלשים אנו מן הגויים, להם צבא ולנו פוגרומים, להפ כתר מלכות ולנו כתר קוצים, אבל – אנו "פקחים" מהם, להם הכח ולנו "הראש".
אהבת ישראל ואהבת האמת כאחת מחייבות לסתור את ההנחה הגלותית הזאת. אם מאן דהוא יאמר, כי עם ישראל הוא מן העקשנים בעמים, אולי העקשן בהם, הוא יקבע עובדא, שהוכחה במשך אלפי שנים. אבל פקחים מהם? הפקחים בהם? תולדות העמים, מצד אחד, ותולדות עמנו, מצד שני, אינן מוכיחות זאת. הלואי וידענו לכלכל את עניני עמנו כפי שיודעים אחרים לכלכל את עניני עמם; הלואי ולמדנו לשרת את האינטרס הלאומי שלנו, כפי שהגויים משכילים לרת את האינטרסים הלאומיים שלהם.
אולם העמדת פנים של היהודי הגלותי, בין אם ישב בסוכנות ובין אם יושב בממשלה – העמדת פנים "פקח הפקחים" – מעוררת את התגובה המסוכנת ביותר: את החשד. למה אין הוא אומר לי את האמת? – שואל הגוי, היודע את העובדות בישראל ושומע לדברי נציגה, העומדים בסתירה להן. מה הוא מסתיר ממני? מהי מגמתו האמיתית? כפי הנראה שיש לו, ליהודי המדבר בשם ישראל, מגמה נסתרת, כי אלמלא כן, משום היה מנסה להערים עלי?
בימינו קנאת הדגל העברי היא גדולה במיוחד ביחס לדגל האדום. הדגל הזה מסמל דברים רבים, נוראים, אך מעל כולם הוא מסמל את הדם העברי השפוך. אלה שגזרו כליה פיזית על עמנו, דגלם אדום היה; אלה שגזרו עלינו שמד רוחני, אדום דגלם. בכל חוט מן חוטים, מהם שוזר הדגל האדום – כל דגל אדום – נמזגה שלולית של דם יהודי. דגל נאצי, דגל קומוניסטי הוא, הדגל האדום. ואוי לעינים הרואות ילדים עברים מניפים את דגל השנאה את סמל החרפה והשמדה!
