הישיבה הרביעית של האסיפה המכוננת – חוק המעבר

הצעת המיעוט ביחס לנוסח הסעיף הראשון לחוקת המעבר היא כדלקמן: "תפקידה הראשי של האסיפה המכוננת הוא לקבוע את חוקת היסוד של המדינה ולחוקק חוקים לישראל, עם קבלת חוקת היסוד של המדינה ייתם תפקידה של האסיפה המכוננת. תוך שלושה חדשים תתקיימנה בחירות לרשות המחוקקת של המדינה כפי שהוגדרה בחוקה״.

הנאמנות הראשונית של כל המופיע בשם המדינה היא לעם אשר הקים אותה, ורק בדרגה השניה באה נאמנות למדינה. מובן שאין להפריד בין שני המושגים הללו. הקשר ביניהם הוא מהותי. אבל הנוסח "אני מתחייב לנאמנות למדינה״ בלבד לקוי בחסר, ועל כן הריני מציע להוסיף את המלים ״לעם ישראל״ לנוסח שהוצע ע״י הרוב בוועדה.

. אני מציע למחוק מנוסח הצעת הנאמנות של הנשיא את המלה ״ולחוקיה״, משום שבמדינת ישראל קיימים עדיין חוקי דיכוי בריטיים ואין זה לכבודם של מדינתנו ושל עמנו, שהנשיא של מדינתנו יישבע נאמנות לחוקים אלה המהווים כתם על עמנו ועל מדינתנו.

אשר לסמכותו של הנשיא: הסמכות שנקבעה לנשיא בהצעת הממשלה והסמכות המוצעת לפניכם ע״י הרוב של הוועדה היא מוגבלת ביותר. היא מוגבלת אפילו בהשוואה לסמכות הניתנת לנשיאים גם במדינות, אשר בהן אין הנשיא ראש הרשות המבצעת, כמו באמריקה. גם במדינות הללו, שבהן הנשיא רק מסמל את המדינה, מייצג אותה כלפי חוץ וכדומה, ניתנת לו סמכות רחבה בהרבה מזו המוצעת לנשיא המדינה העברית. אינני יודע משום מה הוצעה סמכות כל כך מוגבלת, כשם שאינני יודע עדיין את מי תציע מפלגת הרוב היחסי כמועמד לכס הנשיאות. ייתכן שלפי הערכתה אין המועמד שלה מסוגל לעשות יותר מאשר נקבע לו בהצעה הזאת. אבל אנחנו מדברים ברגע זה על מוסד הנשיאות, המוסד העליון במדינה, ועל כן אין לקשר את הסמכות הניתנת לו לאיש זה או אחר. היום או מחר ייבחר נשיא זה. בעוד זמן מה ייתכן שייבחר נשיא שני. אמנם אנחנו קובעים לפי שעה רק חוקת מעבר, כלומר לא את הקונסטיטוציה גופה, אלא את סדרי החקיקה של חוקת היסוד. ייתכן שהכנתה תדרוש זמן רב, ועל כן עלינו להניח יסודות בריאים לממשל עברי.

משום כך הצענו שלנשיא המדינה תינתן הסמכות להוציא באופן חד-פעמי חוק חיוני שיתקבל ע״י האסיפה המכוננת, או כפי שהיא תיקרא ״הכנסת הראשונה״. זוהי בעיה חשובה ביותר. עלינו לדעת כי ברוב המדינות בעולם קיימים שני בתים. זוהי התפתחות מדינית וחברתית מזה ימים רבים ואין היא מקרית. חכמתם המדינית של עמים מנוסים בחיי מדינה וממשל ציוותה עליהם להקים שני בתים מחוקקים ולהוסיף עליהם לפעמים עוד סמכות מחוקקת מסויימת מטעם ראש המדינה; ההנחה היא שגם נבחרי העם יכולים לפעמים לשגות גם לאחר ויכוח ודיון, ועל כן חובה לתת להם את האפשרות לדון שנית אף בדברים שכבר החליטו עליהם. לנו אין בית שני. לפי שעה יש לנו אך ורק בית אחד. לפי שעה אין לנו עדיין חוק שיקבע את מספר הבתים המחוקקים בישראל. בכמה בתים אני רוצה — על כך אשיב בוועדת החוקה במליאה, כאשר השאלה תובא לדיון. כרגע אני קובע שהאסיפה המכוננת מהווה בית אחד ויחידי ואין בית שני שיוכל לבקר את החלטות החוק או את החוקים שיתקבלו על ידינו.
על כן תהא זאת מהחכמה המדינית לתת לבית שהות נוספת לדון באותו חוק גם לאחר שהוא מתקבל על-ידו. משום כך אנחנו מציעים שלנשיא תינתן זכות עיכוב לחוק שנתקבל על-ידי הבית. אין זאת זכות וטו מוחלטת, כפי שהיא קיימת בתיאוריה בלבד, למשל בארץ האויב — באנגליה. גם אין זאת אותה זכות וטו הקיימת באמריקה, שבה הנשיא רשאי פעמיים לעכב את החוק גם לאחר שנתקבל על-ידי שני הבתים, ורק לאחר שהבתים מחליטים שלישית על אותו חוק — הוא נכנס לתקפו על-ידי חתימת הנשיא. זוהי זכות עיכוב חד-פעמית, והיה אם הבית מחליט שנית לקבל את אותו החוק עצמו, אזי הנשיא יחתום עליו והחוק ייכנס לתקפו.