הבורחים הערבים לא יוחזרו (הרצאה על המצב המדיני במועצת החרות ד' בכסלו תשכ"ד)

מאז קבלת החלטת הכנסת בענין זה ומאז ההצבעה האומללה ההיא לפני שנתיים בעד הצעת ההחלטה האמריקאית הכוללת את סעיף 11, אין הממשלה אלא, מתוך כוונה, מתוך חוסר תבונה מדינית, מזמינה לחץ גובר והולך עלינו בענין הפליטים. ראשית, חוזרת וטוענת הממשלה באזני האו"ם לאמור: מעולם לא אמרנו שלא נכניס אפילו פליט אחד. מה משמעותה של הודעה זו? מן הלאו את שומע את ההן. אם הממשלה טוענת שהיא מעולם לא אמרה שלא תכניס אפילו פליט אחד, הלא היא אומרת, שאפשר לדבר על הכנסת מספר מסוים של פליטים ערבים, בודאי לא אחד. כאשר אומות העולם שומעות שממשלת ישראל מוכנה להכניס מספר מסוים של פליטים ערביים, מדוע הן צריכות לפסול סעיף 11 שאיננו מחייב להכניס את כל הפליטים; גם הוא מדבר על אלטרנטיבה: החזרה או פיצויים, כלומר חלק להחזיר ולחק פיצויים. כך, במו ידינו אנו מזמינים את הלחץ, כך, בפינו אנו אומרים: להחזיר מספר מסוים של הפליטים האלה לשטחה של ישראל – ניתן לדיון.

בעקבות ההודעות האלה באה הצעה לקיים מו"מ ישיר בין מדינות ערב ובין ישראל בשאלה זו... אם ישראל אומרת, שהיא מוכנה לשבת עם מדינות ערב, שהן מכריזות נגדנו מצב של מלחמה, ולשאת אתן על שאלת הפליטים בלבד, אין פרוש אחר אלא שהיא מוכנה לקחת בחשבון החזרת מספר מסוים של הפליטים הערביים. שוב אנו מזמינים את הלחץ, שוב אנו בעצמנו אומרים: יש אפשרות גם מבחינתנו להחזיר מספר מסוים של אנשים אלה לשטחה של מדינת ישראל... ודאי, אנו לא נשחרר שום גורם זר מאחריותו ומאשמתו הוא בנסיון להפעיל עלינו לחץ. אני סובר שמותר לנו לומר מבמת מושבה של מועצת תנועת החרות, המיצגת על פי תוצאות הבחיורת האחרונות קרוב ל-140 אלפים אזרחיות ואזרחים, שגם אם הצעת ההחלטה האמריקאית תתקבל, בעוד שהצעת ההחלטה שיוזמה על ידי מדינת ישראל – אם תועמד להצעה – על פי כל הסימנים תידחה על ידי הרוב- בכל המקרים האלה כל החלטה של עצרת האו"ם האומרת החזרת פליטים ערביים לשטחה של ישראל לא תתקבל אלא ככתוב במגילת האו"ם, כהמלצה בלבד, אשר כל חבר באו"ם, כל מדינה ריבונית, זכאית לא לקיים אותה. היא תתקל בהתנגדות של הרוב המכריע של עמנו מעבר לשורורת תנועתנו. היא תתקל בהתנגדותו של בית הנבחרים בישראל כפי שהוא ביטא עמדתו שאינה משתמעת לדו פנים ב-6 בנובמבר 1961.

הסכנה בהצעת ההחלטה האמריקאית היא בכך שהיא יוצרת אשליה בקרב מדינות ערב וגם בקרב הפליטים הערביים עצמם, שאפשר בתנאים מסוימים להפעיל לחץ כזה על מדינת ישראל שבעקבותיו היא תסכים להחזיר מפסר מסויים של פליטים אל שטחה. ממשל ארה"ב חוטאת לפליטים הערבים עצמם אם היא על ידי הצעותיה החוזרות ונשנות המכילות את סעיף 11 יוצרת בליבם את ההשליה, שאולי הם יוכלו לשוב לישראל. לא יוכלו. בשבילנו זוהי בעיה גורלית. מעולם לא שללנו אספקט אנושי בבעיה זו. מי כמונו מבין לגורלם של פליטים. אולם האספקט האנושי המכריע הוא קיומה של המדינה היהודית שבלעדיה לא חירות ולא חיים לא לנו ולכל עמנו בתפוצות. החזרת פליטים אלה לשטחה של מדינת ישראל פרושה, סיכון עצם קיומה של המדינה הזו ואין לך דבר בעולם שלמענו אנו נהיה מוכנים לסכן את קיומה של מדינתנו.

כך עומדת הבעיה מבחינה אנושית על שני האספקטים שלהם, הערב והיהודי גם יחד. אבל כדי להוכיח שזו עמדתנו, לאמור, אם הצעת ההחלטה האמריקאית המקורית או המתוקנת תכה לרוב מספיק של שני שלישים באו"ם הרי אין זו אלה recommendationומדינת ישראל לא תקבל אותה. צריך שהמשלחת שלנו, בדרך הפרלמנטרית המקובלת באו"ם, תבטא את העמדה הנחושה הזו והדרך היא להצביע נגד ההחלטה האמריקאית. בודאי לא עוד הרמת יד בעדה, כשפי שנעשה לפני שנתיים, גם לא המנעות, כפי שנעשה לפני שנה. הלחץ גובר והולך, וגדי לומר לכל האומות המאוחדות וביחוד ליזומי ההחלטה, כי אנשים אלה לא יכולים להיות מוחזרים לשטחה של מדינת ישראל, צריך שמשלחתנו תצביע נגד הצעת ההחלטה האמריקאית. צריך כך לנהוג, אפילו נדק שקולנו יהיה יחיד ואחד בהצבעה זו. לא בפעם הראשונה אומה, בהתחשב באינטרסים עליונים שלה, נשארה מבודדת באו"ם, בו יש יחסי כוחות מסוימים. כאשר הענין נוגע לאינטרס העמוק ביותר, לקיומך הלאומי, אל תהסס להשאר לבדך, תצביע נגד הצעה העלולה לסכן עתיד מדינתך ולא תהיינה עוד שום אי הבנות שיש לסלקן. לפי הכרתנו אין שום סיבה לחולשת לב. לפי אמונתנו צריך לומר במפורש: נכון, אף לא פליט ערבי אחד מאלה שברחו משטחה של מדינת ישראל, כתוצאה מנסיון הערבים להשמיד אותנו מתחת שמי השם, לא יוחזר לשטחה של מדינת ישראל, כפי שהחליטה הכנסת. אם מישהו יאמר לנו שזו עמדה ,,קיצונית", לא נשפיל את ראשנו בגלל האשמה הזו. יש, כפי שנוכח דורנו, קיצוניות בהתנגדות ויש קיצוניות בכניעה, ואם הברירה עומדת בין הראשונה לבין השניה, אנו מעדיפים את הראשונה, שהיא המדיניות הלאומית האמיתית.

נשתמש במושגים של נשק מקובל ובלתי מקובל. מה פרושו של נשק מקובל, אם המדובר באפשרות של שימוש בו? פרושו של נשק כזה הוא בהפעלתו במערכת שדה לעומת זאת, נשק בלתי מקובל אפשר להפעיל אותו גם בלי מערכת שדה ובודאי שאפשר להעיל אותו לפני מערכת השדה. משל למה הדבר דומה? הפגזה כבדה של ארטילריה בימי מלחמת הועלם הראשונה לפני הסתערות של חיל הרגלים על חפירות ההגנה.

האם יש לנו יסוד לחשוש מפני מערכת שדה מצד הערבים? ודאי, כל מלחמה היא אכזרית וגוררת קרבנות ובשבילנו בדור הזה אין דבר יקר יותר מדם יהודי, אבל מבחינת קיומנו ועתידנו, לפי מלוא הכרתנו, אין לנו שום סיבה לחשוש ממערכת שדה אפילו היו אוייבינו מאוחדים נגדנו. אינני מתכוון לשום מיסטיקה. מצביא גדול אמר שהיחס הסגולי במערכת שדה בין הרוח ובין החומר הוא של 1:3, ומי כמונו יודע שיש אמת בכך. נפנה לעובדות:
א. הצבאות הערביים אינם יכולים להיות עוד במשך שנים רבות אלא מקצועיים. הם אינם יכולים לקיים את האחוז המקובל של כושר הגיוס. *** (לא ברור – ד.ב) צבאות מקצועיים שעליהם עומדים המשטרים, על ידם הם מופלים ומוקמים, מספרם מצומצם לפי טבע הדברים.
ב. לעולם לא יוכלו לשלח בנו את כל צבאם יחד, כי יש להם בעיות פנימיות. אינני צריך בפני צבור זה להסביר, ביחוד היום, מה הן הבעיות המדיניות של עירק וסוריה, אלג'ריה וגם של מצרים שתהיינה קיימות זמן רב, ותחייבנה להחזיק חלק ניכר של צבאם בארצותיהם למען שמור על המשטר.
ג. לנו הקוים הפנימיים, לאויב הקוים החיצוניים. תמיד נוכל להעביר, ובמהירות רבה, כוחות לנקודה המכרעת, כדי ליצור אפילו עליונות מספרית. הצב שלנו צבא אזרחים הוא וכושר הגיוס של האומה עולה על 10%. ברור שאפילו האומה הקטנה הזו תוכל, במערכת שדה, לשלוח נגד כל אויב מאות אלפי חיילים עבריים. אין לנו שום סיבה לחשוש מפני מערכה כזו ואם היא תפתח, לא ישמידונו; להיפך, אנו נשחרר את ארץ ישראל כולה במערכה כזו.

אך נשק הקרוי בלתי מקובל, אפשר להפעיל גם בלי מערכת רגילה ועל ידו לגרום לאבידות בנפש ולחורבנות (כך במקור – ד.ב) שאין כלל לשער אותם. לכן, מישהו אומר, לאור פעילותם של המדענים הגרמניים במצרים, שהסכנה האמתית הצפויה לנו היא מהנשק המקובל, הזורם למדינות ערב, הוא חוטא לאמת וחוטא לבטחוננו, כהרי פרוש המילים הוא ששום סכנה אינה צפויה לנו מנשק בלתי מקובל. עלי להוסיף, כי לו מישהו היה אומר שאינה צפויה לנו סכנה מהנשק המקובל, הזורם לאויבינו, אף הוא היא חוטא לאמת. צפויה לנו סכנה גם מסוג מקובל של נשק וגם מסוג בלתי מקובל. אבל כאשר אתה שואל מה הסכנה הגדולה יותר, ההתבוננות מחייבת לומר, כי הסכנה הגדולה יותר היא מן הנשק הבלתי מקובל והוא הולך ונוצר בידים גרמניות במצרים. כל כמות של נשק מקובל, ותבוא ממקור כל שהוא, אין בה משום תמורה צבאית לנשק הבלתי מקובל. משל למה הדבר דומה, לוא אויבינו היו מצוידים ברובים ואנו כנגדם היינו ממלאים מחסנינו באקדחים. שום כמות של נשק מקובל איננה יכולה לתרום לסילוק הסכנה של נשק בלתי מקובל, כי זו ממד אחר, זו לא כמות אחרת, זו איכות שונה.

ברור איפוא שנגד אותו נשק בלתי מקובל יכול לעמוד מצידה של ישראל רק נשק מסוג זה. ומן הבחינה הבטחונית הזאת סבורים אנו שישראל לא רק זכאית, אפילו חייבת, להודיע, שהיא תעשה ככל האפשר כדי לצייד את צבאה בנשק מכל סוג שהוא. כי אויבינו אומרים במפורש שהם רוצים להשמידנו ועושים את ההכנות לכך.

מה אמרנו עם הממשל הצבאי? אנו דברים בעקרון המקודש של שווי זכויות לכל אזרחי ישראל, ללא הבדל לאום, דת, גזע ומצוא, מאז נטלנו לידינו את דגלם של הרצל וז'בוטינסקי.

אם הבטחון הלאומי, אם מניעת שפיכת טיפה אחת של דם יהודי מצווה לקיים תקנות שיש בהן משום פגיעה בעקרון הזה, ללא היסוס וללא סייג נאמר: הכורח הבטחוני יקבע. אבל אם לתקנות מסוימות אין שום משמעות בטחונית והן מקוימות או בגלל עקשות הפרסטיז'ה או למען אינטרס מפלגתי או כיתתי, גלוי או נסתר, הפגיעה בעקרון של שווי הזכויות במדינת היהודים חטא הוא.

מתוך השקפה זו הצענו לבטל את הממשל הצבאי כמוסד קבע, אך לפני ביטולו לחוקק חוק לבטחון המדינה, שיתן סמכויות מתאימות, כדי להתגבר על כל סכנה פנימית לבטחון האומה ולשלום הצבור. מעולם לא תבענו לבטל את הממשל הצבאי מתוך חלל ריק. תמיד אמרנו, נתקדם לביטולו ולפני שיבוטל נכניס לתוקפו את חוק בטחון המדינה לשעת סכנה.

בינתיים החליט ראש הממשלה לבטל את רשיונות התנועה ברוב המכריע של איזור הממשל הצבאי ולרובה המכריע של האוכלוסיה הערבית. רשיונות התנועה הללו היו נשמת המוסד ששמו הממשל הצבאי. זאת שמענו תמיד; כל הסכנה היא בתנועה חופשית בלתי מוגבלת של אוכלוסים ערבים מן השטחים בהם הם מתגוררים לשטחים בהם מתגוררת האוכלוסיה היהודית. זו היתה הבעיה הבטחונית המכרעת, לפי ההסברים הרשמיים של מחייבי הממשל הצבאי. עתה אין עוד רשיונות תנועה, לא ליום ולא ללילה ומאות אלפי אזרחים ערבים יכולים בכל שעה לצאת ממקומם ולבוא לכל מקום. מה נותר מאותו מוסד ששמו הממשל הצבאי כלפי בטחון האומה? מדוע הוא צריך להוסיף ולהתקיים? מדוע צריכה מדינת ישראל להיות חשופה להתקפות, שהיא מקיימת מוסד הפוגע – על כך קראנו לפני 3 ימים בעתון ,,דבר" – בעקרון של שווי זכויות? מדוע אנו, המאמינים בצדקת העקרון של שווי זכויות, נוסיף לפגוע בו, אם אין בכך לא כורח ולא צורך ולא תוכן בטחוני? יצאה צדקתנו לאור, ואנו בדרכנו לשיטתנו.

אני מתכבד להודיע למועצה שלקראת הדיון הקרוב בכנסת בבעית הממשל הצבאי, אנו נגיש לה הצעת חוק בטחון המדינה לשעת סכנה, במקום התקנות הבריטיות מ-1945, שהממשל הצבאי נשען עליהן. במשך השנים האחרונות תמיד אמרנו שיש להכין חוק כזה. כדי לתת אפשרות לכנסת להכינו, בהצעת החוק שלנו לביטול תקנות 1945, תמיד השארנו תקופת מעבר לא פחות מאשר חצי שנה או שנה. הצענו לממשלה, לסיעות הקואליציה לבוא בדרים עם סיעות האופוזיציה, כדי יחד להכין הצעת חוק כזו ואני סובר שאפשר יחד להכין אותו, אם יהיה רצון טוב והבנה אמיתית של בעיות בטחוננו הלאומי. אבל הממשלה לא קבלה את הצעתנו. החלטנו, איפוא, בדיון הקרוב לא להסתפק עוד במתן תקופת מעבר ובהגשת תביעהלחוקק חוק בטחון, אלא אנו בעצמנו נגיש את הצעת החוק.