סיסמת הסוציאליזם בימינו
מאמר עיתון:
חרות
מראה מקום:
מאמר עיתון כ"א חשון התשכ"ד, 8 בנובמבר 1963
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
בעוד אחד משרי ישראל. חבר למפלגה סוציאליסטית, אמר פעם, לתדהמת שומעיו, כי הוא קרא את מרכס במקור, ברוסית... גילה לאחרונה מנהיג הלייבור באנגליה, כי הוא מעולם לא קרא את ,,הקפיטל״. טעותו של שרנו המלומד היא שכיחה. הוא המיר את שפת הקריאה שלו בלשון הכתיבה של המחבר. הודעתו של מר הרולד וילסון היא מענינת. אמנם הסוציאליזם, הקרוי אנגלי, לא דבק מראשיתו במרכס. אחד החוגים, ממנו הוא התגבש, קרא לעצמו, בכוונה כמעט מתגרה, בשמו של המשהה הרומי הקדמון, הלא הוא הקונסול והאיסטרטג, מימי חניבעל, פאביאן, ללמדך, כי דרכם אינה מהפכנית אלא תיקונית. אבל על הודאתו של המנהיג הסוציאליסטי הבריטי אפשר להחיל, בשנוי גירסה, אימרה יפה להפליא של הפרופסור יוסף קלויזנר ז״ל. מורנו הגדול נפגע עד עמקי תודעתו על ידי ציור דמותו של אלכסנדר ינאי בידי מחבר הספר ,,מלך בשר ודם״. כתב הפרופסור קלויזנר: להצדקתו של המספר אומרים לי, כי הוא אינו היסטוריון; אבל עד כדי כך לא-היסטוריון... ? בהשאלה, ניתן לומר על מר וילסון,הסוציאליסט: עד כדי כך לא־מרכסיסט?
בעצם, חבל על שהוא לא קרא את חיבורו העיקרי של מרכס, אשר, בשני חלקיו האחרונים, הוא משותף, במידה לא מעטה אם כי לא מורגשת, לידידו, מעריצו ומקיימו, אנגלס. מר וילסון מסביר, כי הוא החל לקרוא ב,,קאפיטאל׳, אבל שלושת ארבעת עמודיו הראשונים נראו לו כה קשים וסבוכים, עד אשר זנח את הספר ולא פתחו עוד. זה קורה, לעתים, לקורא. אבל לו מנהיג האופוזיציה, המצפה בשנה הבאה להיות לראש ממשלה, היה מתמיד בשקדנותו, כפי שהוא מצטיין בשנינותו, היה בודאי מוצא בעמודים, המרובים הבאים, חומר רב להוכחה, כי המרכסיסם, אשר התיימר לחזות את התפתחותה של האנושות, מפגר אחריה ממרחק רב.
מרכס עצמו כתב ביולי 1887, כי בספרו היה עליו לבדוק את שיטת הייצור הקאפיטליסטית ואת התנאים של הייצור והחליפין, המתאימים לשיטה זו. עד לזמן זה, (זמנו), המשיך, אנגליה היא הארץ הקלאסית בשביל אלה. הנה הסיבה, הוא מפטיר, שבגללה אנגליה משמשת הוכחה עיקרית לפיתוח רעיונותי התיאורטיים.
אכן, יש בספרו לא רק תיאוריות כלכליות רבות, כגון על ערך, ועודף-הערך (בשפה המקורית, לא הרוסית, יש למונחים אלה צליל מיוחד), על צבירת הון, על ריכוז הון, ועוד, אלא גם מובאות ארוכות מדינים וחשבונות רשמיים, של ועדות חקירה ממשלתיות ופרלמנטריות, באנגליה דאז. באחד הספרים הכחולים, כפי שדינים וחשבונות אלה נקראים, מסופר, בין השאר, כי אם מפקח על מכרות פחם מוצא, שחלק מן המכרה אינו ראוי לשימוש, הרי הוא מודיע על כך לבעל המפעל ולשר הפנים. עשרים יום ניתנים לו לבעל המכרה לתקן את המעוות. עם תום תקופה זו, יש לו הרשות לסרב לערוך שנוי כלשהו במכרהו. אך אם הוא מסרב, עליו להודיע על כך לשר הפנים ולמנות, בבת ובעונה אחת, חמישה מהנדסים, אשר מתוכם בוחר השר בורר יחיד לענין. יוצא, איפוא, כי בעל המפעל ממנה בורר בשביל עצמו.
בשנת 1865 היו בבריטניה הגדולה 3.217 מכרות פחם ושניים-עשר מפקחים. אחד הבעלים עשה חישוב והגיע למסקנה, כי, בהתחשב בעבודתם המשרדית של מפקחים אלה, הדורשת את רוב זמנם, בדיקת מכרה לא תוכל להיעשות על ידם אלא פעם אחת בעשר שנים. במכרות אלה היו מועסקים, בתנאים קשים ביותר, ילדים קטנים, אף למטה מגיל, שנקבע בחוק, של 13 שנה. כדי לעקוף את האיסור החוקי, היו מתפרסמות, מטעם המנצלים האכזריים, מודעות בהן מוזמנים עובדים צעירים הנראים כבני שלוש-עשרה. הקטינים האלה היו יורדים למכרות ועולים מהם יומם ולילה והיו מתחלפים, עם זריחת השמש או שקיעתה, במיטותיהם. באחד האיזורים, כפי שנקבע בדין וחשבון, המיטות לעולם לא התקררו.
כדאי היה לשוב ולהזכיר את המובאות הישנות הללו, כדי להוכיח, כיצד העולם, לא בלי השפעתן, השתנה במשך מאת השנים האחרונות. לו מרכס היה חי עמנו, הוא לא היה הולך לאנגליה, כדי למצוא בה את התנאים הקלאסיים לשיטת הייצור, המבוססת מעיקרה על בעלות פרטית גם על אמצעי הייצור; הוא היה חוצה, בדרך חיפושי ההתבוננות, את האוקינוס האטלנטי. בהגיעו לאמריקה הצפונית, לא היה מוצא אלפי מכרות ותריסר מפקחים; הוא לא היה שומע על בעל מכרה, הזכאי למנות בעקיפין בורר שיכריע בשאלה, הנוגעת לכיסו ולבטחון חייהם של המועסקים על ידו; הוא היה רואה ילדים, למטה ולמעלה מגיל שלוש־עשרה, לא במכרות אפלות, אלא, רובם ככולם, בבתי ספר מרווחים ובמגרשי ספורט שטופי שמש. יש יסוד להניח, כי, כחוקר והוגה דעות, הוא היה מסיק מסקנות שונות מאלו, אליהן הגיע בהתבוננו במציאות האנגלית של שנות החמישים והששים למאה הקודמת.
מסקנתו העיקרית דאז היתה, כי הבעלות הפרטית על אמצעי ייצור מביאה עמה התעשרות בלתי פוסקת וגוברת של המיעוט הקטן של בעליהם, מלווה בהכרח בתהליך של התרוששות, אף היא גוברת ומתפשטת, של המוני השכירים. המציאות עצמה הוכיחה, באיזו מידה הוא טעה. אמנם כן, בארצות המפותחות, שאינן פוסקות להתפתח, תופעה של ריכוז הון; אבל לצידה יש גם החזיון של תפוצת ההון בקרב המונים רחבים, בתוכם שכירים. התעשרות ישנה. אבל להתרוששות אין זכר אלא בספרו. נהפוך הוא. הוכח, כי שיטת הייצור והחלוקה, בה הוא מצא, מחמת ההתרוששות ההמונית אותה חזה לשוא, גרעיני החרבה עצמית — כי שיטה זו מבטיחה עליה מתמדת לרמת החיים של ההמונים, עד הגיעה לדרגה, עליה לא חלם איש בימים עברו.
בפנותו אל הפועלים בארץ מוצאו, מזהיר אותם מרכס, כי לא יחשבו שרק באנגליה קיימים תנאי העוני והניצול, אותם הוא מתאר אם בלשונו ואם בעזרת מסמכים שאולים. De Te Fabula Narratur הוא אומר להם, בך המסופר. כך אפשר לומר. בשנויים כמותיים אך לא איכותיים, לא רק על אמריקה אלא גם על ארצות מפותחות רבות, בספרנו על המציאות, הכלכלית והחברתית׳ הנראית בהן לעיני כל. הרעיונות התיאורתיים של מרכס עלו במוחו, לאור מציאות מסויימת, כפי שהוא ראה אותה במחצית השניה של המאה הקודמת, או, כפי שהוא עצמו כותב, בה הוא מצא את ביסוסם. מציאות זו נשתנתה בתקופתנו לחלוטין. איך אפשר עוד להחזיק ברעיונות, שהם פרי מצב שאיננו עוד? האם להחזקה עיקשת כזו לא ייקרא בשם המקובל, ריאקציה?
ראש ממשלת הודו אף הוא קורא לעצמו סוציאליסט. מפלגת הקונגרס,שהוא עומד בראשה מאז נוצחגאנדי, מוכרזת כסוציאליסטית. לאשמענו מפיו של מר נהרו, האם הואקרא את ,,הקאפיטל״, או, כמר וילסון, זנח את הספר בעמודיו הראשונים. אבל בימים אלה מסר ראשהממשלה ההודית הודעה אופיינית עלדרכו בסוציאליזם. מרכס, אמרמרנהרו, היה ,,אדם טוב״, אבל הפילוסופיה שלו מן המאההתשע-עשרההיא מיושנת לגמרי. את הדברים האלה השמיעהסוציאליסט ההודי לאחרשלפני מפלגתו, הסוציאליסטית אףהיא, כאמור, הובאה הצעת החלטה כהאי לישנא. ,,אנו דוחים ללא סייג את הפילוסופיה ואת הפראקטיקה המרכסיסטית המבוססת על מלחמת מעמדות, על דיקטטורה של הפרולטריון ועל הלאמה של כל אמצעי הייצור והחלוקה״. הצעה זו אמנם לא זכתה לאישורם של רוב המנסחים. אבל, ראשית, אופיינית היא עצם עובדת הגשתה. שנית, לא הרבה פחות מזה אמר מנהיגה של מפלגת הקונגרס הסוציאליסטית. יש נו, איפוא, סוציאליזם בריטי בלי הקאפיטל, וסוציאליזם הודי בלי מרכס בכלל.
זו היא תופעה מהפכנית ממש בהתפתחות הסוציאליזם, כפי שהוא התגבש בין אביב העמים במאה הקודמת ובין מלחמות העמים בימינו. אחד הגורמים, שהעניק לתנועה זו, מאז עלותה על בימת ההיסטוריה, כוח משיכה רב, היה אופיה הבין-לאומי או הכלל-אנושי. אבותיה ונושאי דברה טענו, במשך שנים רבות, כי חלוקת האנושות לאומות, הקרויה מאונכת, אינה אלא פרי לאומנות צרת אופק וחשוכה. החלוקה האמיתית, אמרו, היא המאוזנת, למעמדות. מכאןהסיסמה המפורסמת, שהופיעה במניפסט הקומוניסטי למרכס ואנגלס: ,,פועלי כל הארצות התאחדות, (כך במקור -ד.ב) והמקשטת עד היום עתונים סוציאליסטיים מסויימים.
גם טענה זו נמחצה במדרך המציאות. כוונתי לא רק לשתי המלחמות העולמיות, בהן היא הועמדה במבחן מכריע ונקברה, מתוך זעקת עניים, בשמת הקרב ותחת עיי המפולת. גם היום, לאחר התפשטות הסוציאליזם לסוגיו בחלקי עולם שונים, נראה ל עין, כי הסולידריותהבין-מעמדית, בתוך הלאום, מסירה הצדה את הסולידריות הבין-לאומית, בתוך מעמד. אפילו מבחינה כלכלית, החלוקה לאומות היא הרבה יותר מציאותית מאשר למעמדות. שכיר בארץ מפותחת, רמת החיים שלו עולה על זו של בעל סדנא עצמאי המעסיק, כלומר לפי התיאוריה המרכסיסטית, ,,מנצל" עובדים, בארץ לא מפותחת. משום כך מדברים בימינו, דוקא מבחינה משקית, על אומות מפותחות ועד אומות מתפתחות, גם אם המונח האחרון הזה נולד בחיק האדיבות האנושית.
אם מבחינה כלכלית כך, מנקודת מבט מדינית על אחת כמה וכמה. סין עם הסוציאליזם המתגשם שלה מתקיפה את הודו, אשר בראשה מפלגה המצהירה חגיגית, כי דרכה היא זו של הסוציאליזם. בפאקיסטאן קיימת דיקטטורה צבאית, הדוחה סוציאליזם ככפירה בקוראן. אתה מתידדת ממשת פקין בפרהסיה. ואמריקה, כרגיל, עוזרת לזו אף לזו, ומתפתלת בין שתיהן. מוסקבה תמכה בקאסם, בטרם אימץ את הסוציאליזם, נגד הכורדים; היא תומכת בכורדים נגד ממשלה הבעת, המכריזה בקולי קולות כי סוציאליסטית אדוקה היא. בקיצור, החישובים הלאומיים, הטובים או הרעים, הנכונים או המוטעים, קובעים את דרכי המדיניות בעולם, ולא מקסם השוא של סולידריות מעמדית. על פי טענת פקין, מנוצלת סיסמת הסולידריות הזאת על ידי מעצמה מסויימת לקידום האינטרסים הממלכתיים שלה. בדרך האירוניה הגורלית, משמשת הטענה לסולידריות מעמדית, שעמדה לקטול את הלאומיות, את מה שמאו טסה טונג מכנה שוביניזם של מעצמה גדולה. שומו שמים והאדימו.
כך נוצרו סוציאליזמים לאומיים. מושב להשתמש, במקרה דנן, במספר רבים, כדי, בכל התנאים, לקיים את מצוות להבדיל מטומאת הנציונל סוציאליזם הגרמני. על הסוציאליזם הבריטי וההודי כבר דיברנו. נאצר טוען לסוציאליזם ערבי. דמשק ובגדד מטפחות על פניו. הן נושאות את דגל הסוציאליזם הסורי או העיראקי או הבעתי. אף סלאל מטיף לסוציאליזם; וגם בן-בלה כמובן. הסוציאליזם הלטינו-אמריקאי מוצא את בטויו לעת עתה בפידליסימו, או, כפי שמקובל לומר מחוץ לקובה בקסטרואיזם. יש, כידוע סוציאליזם יוגוסלאבי ויש סיני-אלבני. הראשון מתקרב לסוציאליזם הרוסי או להיפך, בעוד האחרון מתרחק ממנו. נהווין מגשים, בדרך אחרת מזו בה רצה או-נו, סוציאליזם בורמזי. באופק מתחיל גם לעלות מעין סוציאליזמים, ואם כה רבים הם (ב' לא דגושה), מה נותר עוד מן האופי הכלל אנושי של תורה ושל תנועה שהתיימרו לשאת את בשורת הצדק החברתי לכל פינו תבל ולכל באי עולם? אם אל אומה חייבת, על פי התנאים שלה ובדרך משלה, להגיע לרמת חיים הוגנת, להתפתחות תרבותית, להתקדמות מדעית וכנולוגית, מה טעם לתו האחד, הנדבק לשיטות השונות?
הסוציאליזם המפורד נושא עמו את הרחבת הדיקטטורה. כוונתי לא רק לאותו סוג של סוציאליזם, הרואה עצמו כפרוזדור המוליך לטרקלין הקומוניזם, כפי שאומרים במוסקבה ובבירות האירופאיות המזדהות עמה. הללו טוענות עד היום לדיקטטורה, להלכה של מעמד, למעשה של אוליגרכיה חד-מפלגתית השלטת בתקופה מסויימת. הם אמנם טוענים, כי צורת שלטונם היא הדימוקרטיה האמיתית, אבל כדי לקבל את תעמולתם, צריך היה להסכים לקיומה של דיקטטורה דימוקרטית. מי שמוכן לשוב ולומר Credo Quia Absurdum, מאמין אני משום שזה אבסורד, יקרא הידד לאוקטובר הנחוג בנובמבר.
עובדה היא, שמחוץ לגוש הקומוניסטי, לפלגיו, מתפשטת הדיקטטורה הגסה, בשם הסוציאליזם, ברחבי תבל. הסוציאליסטים, שקבלו את המרכסיזם, אך דחו ברבות הימים, את הלניניזם, טענו, כי בנגוד לקומוניסטים, הם דוגלים בסוציאליזם דימוקרטי. גם בצירוף זה יש סתירה. מקום שם מוגשם הסוציאליזם, על פי תורת מרכס, אין דימוקרטיה; מקום שם יש דימוקרטיה, תיתכן מפלגת הסוציאליזם, אך לא תיתכן הגשמתו. אולם היום חייבים גם אלה, המתקראים סוציאל-דימוקרטים, להודות, כי ברוב הארצות לבד הקומוניסטיות, בהן קם סוציאליזם, הוא הולך שלוב זרוע עם דיקטטורה. יש וקורה ההיפך. קודם מוקמת הדיקטטורה, ואחר כך היא מתעטפת באיצטלה של סוציאליזם. התוצאה אחת היא.
ועוד תופעה חמורה אחת הסוציאליזם, בהתיימרו עדיין להיות כלל אנושי, טען כי הוא יביא שלום לעולם. כולנו זוכרים, עוד מימי נעורינו, את טיעונם החוזר של הסוציאליסטים, לפיו מייצרי נשק וסוחריו, מאחר ואין הם מתחשבים אלא ביצר הריווח, מרבים שפיכות דמים בעולם. מסתבר, כי בימינו אין סוחרי נשק פעלתניים יותר מאשר מינסטרים סוציאליסטיים. מסחר זה, שאינו יודע אלא חישוב של ריווח, כלכלי או מדיני, נותן אותותיו המרעישים, בעיקר, בשדות הקרב, בהם מופיעים בני ערב למחנותיהם. רוסיה שולחת נשק לנאצר. אבל בשעתה, היא גם נתנה סיוע צבאי לתימן האימאמית. אלג'ריה של בן-בלה קבלה כלי נשק רבים ממוסקבה. אבל גם מלך מרוקו לא נפסל כלקוח של המשק והנשק הסוציאליסטי. קורה, איפוא, בימים אלה, כי בסערות תימן או בחולות הסהרה סטאלין נלחם בסטאלין (הכוונה היא לטאנקים, כמובן). ומיג נגד איליושין. ועוד היד הסוחרת נטויה.
