היהודים בברית המועצות וישראל

נוכח מצבם זה של היהודים בברית המועצות, מצאה לה הדיפלומטיה הישראלית נוסח מקורי של הגבה. אפשר לקרוא לו: מבלי להזכיר את השם. דוברינו באו"ם מספרים באזני העמים, כי יש ישוב יהודי גדול (מבלי להזכיר את שמו) הנטול זכויות יסודיות בשטח הדתי, הלאומי ועוד. בהזדמנות אחרת הם אומרים, כי ישנה מעצמה גדולה (מבלי להזכיר את שמה) שאינה מאפשרת למיעוט היהודי להתפתח על פי מסורתו ותרבותו. למחרת היום, באים פרשנים רשמיים בישראל וקובעים ומסבירים, כי הכוונה היתה לברית המועצות. לפנינו איפוא אלמוניות מפורשת.

מה טעמה? מה תכליתה? לתהייה זו אפשר לקבל שתי תשובות. אסור, אומרים לנו, להחריש מול פני האנטי-שמיות, המרימה את ראשה המכוער ברוסיה, והמוצאת עידוד ברדיפה מכוונת של יהודים על עבירות כלכליות. חובה היא להזעיק את דעת הקהל העולמית. באזעקה זו יש גם תוחלת, ברית המועצת היא אמנם מעצמה גדולה ומשטרה הוא דיקטטורי, אבל אין לומר, כי אין היא רגישה לדעת הקהל בעולם. נהפוך הוא. כבר ניתנו הוכחות, כי רוסיה מתחשבת לעתים בתגובות פומביות. משום כך עלינו להביא את ענינם של היהודים בארץ הסובייטים בפני האו"ם ומעל כל במה צבורית אפשרית...

...אולם גם אלה שאינם חוששים להזכיר את השם, מוסיפים להעלות תביעות מבלי להתבונן במהותם, אם ממשית או חיובית היא. ועידות יהודיות, או כנסים מורכבים מאנשי שם לא-יהודיים, תובעים, בדרך השיגרה, להחזיר ליהודים בברית המועצות את זכויותיהם. לאור הנוסח הזה, חובה לשאול אילו זכויות היו ליהודים שם, שיש לשוב ולהעניקן להם? בימי סטאלין וקלינין נעשה נסיון להקים בחבל בירובידז'אן איזור אוטונומי יהודי. נסיון זה נעשה למען תעמולה פרו-סובייטית, בייחוד בקרב יהדות אמריקה, למען התחרות רעיונית כביכול בציונות ואפילו למען השלמת התיאוריה על לאומים, מרוכזים בשטחיהם, המקיימים תרבות ,,סוציאליסטית בתכנה ולאומית בצורתה", עליה כתב סטאלין בפיקוחו או בסיועו של לנין. אבל תכנית בירובידז'אן נמחקה ממפת המציאות. אין להניח כי כאשר יהודים או שוחרי טובתם, מדברים על החזרת זכויות, כוונתם לחידוש התכנית אשר מתחילה נידונה לכשלון ולא נותר ממנה אלא זכרה.

נשארת בעית החינוך היהודי. נכון כי במשך כעשרים שנה מאז המהפכה היו ברוסיה הסובייטית בתי ספר מיוחדים ליהודים ויצאו גם עתונים מיועדים להם. מוסדות אלה ואחרים חוסלו כמעט לחלוטין. היש להבין, כי אנו היינו רואים בתחייתם את התמורה הגדולה, המיוחלת? האמת האכזרית היא, כי החינוך ההוא לא היה כלל יהודי אלא ייבסקי-אידשיסטי. הוא לא נשא עמו אהבת ישראל אלא לגלג מר על מסורתו, לא אהבת ציון, אלא שנאתה, לא אמת אלא עמעס. לא ברור, מה היתה הישועה היהודית, הלאומית, לו חינוך מעין זה היה מתחדש.

שאלה אחרת לגמרי היא זו של הדת. לו היו מוחזרים בתי הכנסיות שהפכו למועדונים, לאו דוקא לאחרונה אלא מאז המהפכה, ולו היו נבנים בתי תפילה, היינו יודעים, כי הישוב היהודי ברוסיה, לדורותיו, שומר על ייחודו ועל קשר עם עמו. ובכן תן פחדך על כל מעשיך; ובכן תן כבוד לעמך; ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים – החינוך, האוניברסאלי הלאומי הזה, הבוקע מן המילים הקדושות הנאמרות בפי בני עם אחד למושבותיו, הוא הדרוש לאחינו בברית המועצות. על השבת הזכות לתפילה ולביתה כדאי לנהל מערכה צבורית, עולמית בלתי פוסקת. אין איש יכול לומר, מה הם סכוייה הממשיים. אבל היא טבעית לחלוטין וביחוד בימים בהם האו"ם מקיים דיון על רדיפת בודהיסטים. בישוף צ'כי משתחרר אחרי ארבע עשרה שנות מאסר, כנסיות נוצריות מלאות מתפללים במדינות קומוניסטיות רבות, ומוסקבה משגרת משקיפים דתיים משלה למועצת הוואתיקאן.

כאשר אנו מגיעים לבעית הפתרון היסודי, יכולים אנו לומר כי, תביעות הנראות קרובות הן דוקא רחוקות, ואילו הדרישה, הנראית רחוקה, עשויה להיות קרובה למימוש. נומר (כך במקור – ד.ב) את הדבר בכל הבהירות. ישראל יכולה וחייבת לדבר אל מוסקבה בעקיפין, או עם נציגיה במישרין, על מתן אפשרות ליהודים בברית המועצות הרוצים בכך, לעלות למולדתו ההיסטורית של העם היהודי. את המשא והמתן הזה, לצורותיו, לא צריך לעטוף באיחוד משפחות. יש לדבר גלויות על עליה שיטתית. ואין להמנע מן השימוש במונח האמיתי של שיבה למולדת, או בלעז, ריפטריאציה.