לעג הדימוקרטיה החד-מפלגתית

כלום מטיפים סוציאליסטים לדיקטטורה, לפרלמנט חד-מפלגתי, לשלטונו המוחלט של אדם אחד על הצבא, המשטרה, הבולשת, העתונות, הרדיו והטלביזיה? כל מפלגה, הנמנית על האינטרנציונל השני, תכחיש בתוקף, כי כזו היא מגמתה. הן בכך, תאמר, נבדלים אנו מן הקומוניסטים. הללו, מימי לנין, נושאים בגלוי את רעיון הדיקטטורה הקרויה זו של הפרולטריון. היא אמנם הוכרזה כזמנית. אולם זמניותה נמשכת כבר עשרות בשנים, ואין לפי שעה שום סימנים לסיומה. לא כן הסוציאליסטים. הם דוחים דיקטטורה ומתעבים אותה. הם מאמינים בדימוקרטיה גם כאמצעי להשגת המטרה וגם כתחליף בפני עצמה. כזאת וכזאת יאמרו לנו כל באי אמסטרדאם.

אולם הם עצמם מטפחים על פניהם ומשבשים אורחותיהם. אם דיקטטור, באפריקה או באסיה, מוסיף לתאוות שלטונו ותועבתו את המלה סוציאליזם, הרי הם מוכנים מיד להדביק לו את תו הקידמה. ליבוריסטים בריטיים, המתפארים בנאמנותם לדימוקרטיה, משבחים את שלטונו של נאצר במצרים כמיטיב ומתקדם רק משום שעריץ זה הכריז על משטרו כסוציאליסטי. וכפי שבן-בלה הלך בעקבותיו של נאצר, הן בהשלטת דיקטטורה והן באימוץ הסוציאליזם, כן נגררים משבחיו של הראשון אחרי מפאריו של האחרון. אמנם, אומרים הסוציאליסטים, אין להכחיש כי המשטר אשר בן בלה הקים באלג'יריה הוא רחוק מלהיות דימוקרטי, אבל אין לשכוח כי הוא, בן בלה זה, עורך, או לפחות מבטיח, ריפורמות חברתיות חשובות, מלאים תעשיות, מחלק אדמות. במילים אחרות, הוא לא רק טוען לסוציאליזם אלא אף צורת השלטון אינה טובה, אבל תוכן המשטר הוא חיובי. לכן אין לדבר ביחס לאלג'יריה, או ביחס למצרים או אינדונזיה, על פאשיזם וריאקציה אלא על קידמה סוציאלית, גם אם היא מלווה בדיקטטורה.

הלך מחשבה זה, של אמנם... אבל... הוא מדאיג מאד. אפשר להסיק ממנו, כי יש סוציאליסטים שהם דימוקרטים על תנאי. בעיניהם, שלטון סוציאליסטי הנו מתקדם, אפילו הוא דיקטטורי; שלטון לא סוציאליסטי הנו ריאקציוני, גם אם הוא דימוקרטי. כפילות זו, הראויה לשגיונותיו של ג'ורג' אורוול, לא תוכל להתקבל על דעתו של אדם, המאמין בדימוקרטיה ללא תנאי. אין להפריד בין צורת השלטון ותוכן המשטר. שלטון רע לא יוכל ליצור משטר טוב. ושלטון דיקטטורי הוא רע מיסודו, יהיה המשטר, שהוא בא לייסדו, אשר יהיה.

נאמר לנו, כי בארצות מסויימות המשטר הטוב ביותר והטבעי ביותר הוא של דימוקרטיה חד-מפלגתית. עוד יהיה עלינו לשוב ולהתבונן מקרוב במושג המשולה הזה עליו ג'פרסון לא כתב, לא שמע ולא חלם. לפי שעה, עלינו למהר ולהדגיש את הנזק העצום, הבלתי משוער, הכרוך בעצם הכנסתו למילונה המדיני של התקופה. יהיה נא ברור, כי מי שטוען, מתוך אופורטוניזם אידיאולוגי או מדיני לסוג זה של דימוקרטיה, הקשור בקיומה של מפלגה אחת ויחידה, הרי הוא מחזק בידים את הדיקטוטרה למיניה בכל ארץ, בה היא קמה, ובכל יבשת עליה היא מתפשטת.

הדיקטטורה, על אף כוח הדכוי העומד, לפי טבע הדברים, לרשותה, היא בדרך כלל, מבויישת במקצת. שום שליט יחיד בימינו לא יעיז לומר את אשר היו מכריזים בגלוי, ואפםילו בגאווה, הקיסרים הרומאים בימים, בהם הלגיונות החלו להוריד ולהעלות, לערוף ולהליך לאמור: שלטוני הוא חוקי כי הוא נקבע בכוח הנשק. האוטוקראטים של תקופתנו מנסים תמיד לשוות לשררתם מידה של חוקיות. בעיקר הם שואפים להוכיח, כי אם דימוקרטיה פירושה שלטון עם, הרי שלטונם קם, או קיים, על פי רצונו של העם. לא תהא זה הפרזה, אם נאמר, כי הדיקטטורים, על אף התנשאותם השחצנית כלפי פנים, הם בדרך כלל אפולוגטים כלפי חוץ.

הם תמיד משתדלים לשכנע כי שלטונם אינו שרירותי, או כי הוא פרי תנאים מיוחדים, אשר אחרים לא ידעום, או כי הוא חדור שליחות סגולית, חברתית, לאומית או אפילו בין-לאומית. גם אם תוכחש התגוננות רבת פנים זו, הרי מי שאזנו קשובה ישמענה מתוך בליל הטענים, אשר בגללם, או למענם, כביכול, הוקמה הדיקטטורה.

שום איש... לא יטען, כי אמירת האמת בפני הדיקטטורים היתה מרתיעתם מדרכם לעומת זאת, מתעוררות שלוש שאלות, שהן מעשיות כפי שהן חמורות.

ראשית, מדוע צריכים דימוקרטים לחזק את העריצים האלה מבית? מוקדי התנגדות, פעילו או לוחשת, ישנם עדיין כמעט בכל הארצות, בהן הוקם שלטון יחיד הנתמך על מפלגה יחידה. מדוע צריכים שוחרי חופש לרפות ידיהם של המתנגדים, ובצדק, לדכוי? אם אין רצון, כי יש חשש; אם אין אפשרות, כי יש פחד, לעזור להם נגד מדכאים, מהי ההצדקה המוסרית לסייע בידי מדכאיהם נגדם? ברור, כי שבחי הקידמה והדמוקרטיה, הבאים מבחוץ, הם עזרה אדירה לרודנים, השולטים על כל אמצעי ההשפעה ההמוניים, אשר כמוהם לא עמדו לרשותו של שום שליט בימים עברו על ידי העתונות החד-קווית, ע"י הרדיו החד-קולי וע"י הטלביזיה החד-מגמתית מביאים הרודנים לנגד עיני אלה, היודעים קרוא, ומשמיעים באזני הרבים, שאינם יודעים כתוב, את התיאורים הנלהבים של בעלי סמכא, מאירופה ומאמריקה, של משטריהם. כך מתחזקת השפעתם במידה, שאינה ראוייה לזלזול על ההמונים, אשר ההכאה המתמדת על קדקדם מזוהה, מתוך לעג לטמטום, עם בגרות מדינית.

השאלה השניה נוגעת להרחבת השפעה ההרסנית על ארצות אחרות. לא רק בבגדים אלא גם במשטרים מדיניים ישנה מעין אופנה. לאחר הנצחון על הציר הנאצו-פאשיסטי קיוו הכל לחיסול משטרים רודניים ולהרחבת כללי הדימוקרטיה החופשית על ארצות ויבשות. תקווה מלהיבה זו לא התגשמה אלא בחלקה. אפס, בשנות הארבעים האחרונות, או בשנות החמישים הראשונות, גילו עדיין הרודנים למיניהם, מחוץ לגוש הקומוניסטי, מידה ניכרת של מבוכה או אי נוחות. לא כן, בשנים האחרונות. ניתן לומר, בצער רב, כי האופנה המדינית בעולם פסקה להיות אנטי-רודנית. והסיבה, אולי המכרעת, היא לא בהתפשטות הגיאוגרפית של שיטת העריצות אלא בעיקר בכניעה האינטלקטואלית לה. אם דכוי מוכרז כשחרור, לא רק בפי רשעים אלא גם בפי טובים, הופכת אפילו הדימוקרטיה החד מפלגתית לאופנה מושכת. ועלינו תמיד לזכור, כי בעוד הדימוקרטיה נותנת כבוד לאדם, הרי, מבחינה מינהלית אין היא ,,נוחה". להיפך, הדיקטטורה. היא משפילה את האדם עדי עבדות ופחדנות, אבל יש בה מן הבחינה האדמיניסטרטיבית ,,נוחות" רבה. אין בה כאבי הראש המקובלים במשטר דימוקרטי; ואם הם רבים מדי בדיקטטורה, נפטרים מהם על ידי הורדתו. אמנם גם בדיקטטורה, אפילו המבוצרת ביותר, ישנם, כמובן, משברים. אבל הם נסתרים תוך ריב כיתות, הבא במקום יריבות מפלגות בתוך הדימוקרטיה. אבל אם אומרים על דיקטטורה, כי דימוקרטיה היא, מדוע לא תמשוך זו שהוכשרה, מבחינה מוסרית, בנוחתה המינהלית?

השאלה האחרונה נוגעת לקומוניזם. מי שרוצה למנוע את התפשטותו, ביחוד בקרב הדור הצעיר והמשכיל, חייב לדעת כי רק טענות אמת תעמודנה לו בהתנגדותו ובהסברתו כלום אפשר לטעון, כי הקומוניזם אינו מפתח מדע, או אינו נותן השכלה להמונים, או אינו מקים תעשיות, או אינו מפרה אדמות? טענות מעין אלו שוא הן והשמעתן היתה משיגה את ההיפך מן המבוקש. באשר להבדלים ברמת החיים של ארצות הדימוקרטיה המפותחות ושל ארצות, בהן שולט המשטר הקומוניסטי, הרי הם עדיין רציניים מאד. אבל ההבדלים אלה, אם הם בכלל יכולים לשמש נימוק הסברתי מכריע, בין ארצות הקומוניזם המתפתחות ובין הארצות הבלתי מפותחות עליהן משתלטת אותה דימוקרטיה חד מפלגתית.

הנימוק החשוב, והמשכנע ביותר, שאפשר להעלותו נגד הקומוניזם, הוא משטר זה שולל את החרות מן האדם החי בו. לא נימוק חומרי הוא אלא רוחנו. אין הוא מלאכותי; כולו אמת. הקומוניזם מסוגל לשלוח אדם לחלל החיצון; אין הוא יכול להעלות אלי חרות בלא פחד. חוסר יכולת זה אינו קשור באדם וברצונו, במוסד ובהחלטתו; הוא צפון במשטר עצמו, שעיקרו המפלגה האחת והיחידה, ואידך לא זיל ולא טפל אלא תוצאה. ותוצאה חמורה זו של שלילת החופש נוגעת לצבא ולבולשת ולכלא, לעתונות ולרדיו, לאמנות ולצנזורה לאימה בלילות, שהיתה ולפחד בימים, המוסיף לשרור. בקיצור מודגש: משטר החד מפלגתיות הוא המקור של כל הנגעים העיקריים גם תחת הקומוניזם.

מהו, מעיקרו, המשטר החד מפלגתי? האין בו מוסדות מוסיימים הקיימים במשטר דימוקרטי? התשובה היא כי במידה וישנם, או הוקמו או נשמרו, למען הטעיה, מוסדות כאלה, ניטלה מהם נשמתם, אם מותר לומר כך. יש בחירות, אין בחירה; יש ממשלה ואין להחליפה; יש פרלמנט, אך אין בו דוברים חופשיים אלא עבדים מבוהלים, מריעים; יש עתונים רבים, אין אפילו עתון חופשי אחד; יש רשויות, אין הפרדה ביניהן; יש מפלגה ואין זולתה; יש קלפי ואין ברירה. ביום היקראם צריכים האזרחים ללכת ולהצביע, אך מוטב להם כך הם חושבים, על אף המסך המגביה והסודיות המובטחת, להטיל את הפתק ,,הנכון"... אמנם, הם אומרים, טוב ונאה הוא המשטר הפרלמנטרי, עם ממשלה ועם אופוזיציה, עם מפלגות יריבות ועם עתונות חופשית, עם בחירות של בחירה ולא של טכס, ועוד. אבל התברר, כי משטר כזה אינו מתאים כלל לעמים, אשר אך עתה החלו ללכת בדרכם העצמאית. אמנם, מוסיפים המסבירים, היינו מעדיפים, לו עמים אלה יכלו לאמץ להם את שיטת הדימוקרטיה, כפי שאנו מכירים ומקיימים אותה. אבל מה לעשות, היא לא תצלח אצלם. להם מתאימה יותר שיטת המפלגה האחת. אם כן, מה יהיה על הדימוקרטיה? התשובה פשוטה בתכלית. נכנה את השיטה החד-מפלגתית בשם דימוקרטית, ונוכל להיות ידידים נלהבים למדינות אלו, חסידים מפארים לשליטיהן, להרגיע את מצפוננו ולהישלוו בשנתנו. ולא יאבו לשאול את עצמם, בראותם את האופנה המתפשטת: עד מתי?

בעוד הדימוקרטיה נותנת כבוד לאדם, הרי, מבחינה מינהלית אין היא ,,נוחה". להיפך, הדיקטטורה. היא משפילה את האדם עדי עבדות ופחדנות, אבל יש בה מן הבחינה האדמיניסטרטיבית ,,נוחות" רבה. אין בה כאבי הראש המקובלים במשטר דימוקרטי.