מרידת האצ"ל

"אלטלנה" אחרה לבוא. בכך אין להטיל ספק. לו אניית הנחיתה היתה מגיעה לחופי הארץ עם ביטול השלטון הבריטי, כלומר במחצית חודש מאי, היה מצב עמנו אחר לגמרי. היינו מעמידים לרשות הממשלה והצבא 8-10 גדודים, מצוידים במלוא הנשק והתחמושת. ולא רק בנכונות הקרבה ללא שיור וב"סטנים" קצרי טווח ומרבי "שביתה". היינו כובשים בהתקפה הראשונה, את רמלה. עיר ערבית זו, שעליה שמו חיילי הארגון הצבאי הלאומי מצור, בכדי למשוך, לפי בקשת מפקדת "ההגנה", כוחות אויב מחזית לטרון, נטתה ליפול. רוח תושביה נפל, בעקר בגלל פגזי מרגמותינו "היפואיות". אמנם לא הרי הפגזת רמלה כהרי הפגזת יפו הפורעת, אולם פגזי "שלשת האינטשים" השפיעו את השפעתם הפסיכולוגית גם ברמלה. מצד שני, הסתערו בחורינו על מבואות העיר וכבר בהתקפות הראשונות כבשו חלקים שלמים שלה, אולם לרועץ היה להם המחסור בנשק ובתחמושת. לא ייאמן כי יסופר, אולם עובדה היא, כי המדובר היה בסך הכל בכמה מאות רובים ובציוד הנוסף. ואלה לא היו בשביל חזית רמלה לא לנו ולא למפקדת "ההגנה" ולא למפקדת "צבא ההגנה לישראל". שלש מאות רובים, או ששה אחוזים ממספר הרובים שהוטענו בבטן "אלטלנה"...

...באותו יום הוכרזה "ההפוגה". יהיה יחסנו ל"הפוגה" אשר יהיה – אמרתי לחברי – איננו רשאים לקחת על עצמנו אחריות בעד התוצאות האפשריות של הפרתה. הצבא העברי כולו היה עייף מאוד; לרשות האויב עמד נשק עדיף. זו לא היתה עוד מלחמת מחתרת פרטיזנית-מדינית; זו היתה מלחמת שדה גלויה, שממנה, במקרה של כשלון, היתה צפויה לעמנו כליה. משום כך החלטנו קודם כל לעצור את האניה. להודעת הרדיו הבריטי – והוא היה היחידי שמסר על ההפלגה – לא התייחסנו, כרגיל, באמון מלא. אולי עוד לא הפליגה האניה והבריטים מיהרו להזעיק את מפקחי האו"ם? באותו יום שלחתי מברק למרכזנו בפריס: בל תפליג האניה, חכו להוראות! זה נתקלה כעבור לשה ימים (היה כבר אז מי שעכב מברקים!). ידידי, שמואל כ"ץ, האחראי בפריס, הודיענו, כי מברקי הגיע יום לאחר שהאניה הפליגה; לו אין עוד קשר עם "אלטלנה", על כן הוא מצטער להודיעני, כי לא יוכל לעשות דבר, בכדי למלא אחרי הוראתי; אם יש ברצוננו להטות את "אלטלנה" עלינו להתקשר אתה במישרין, ברדיו.

כך עשינו. המברק הראשון, ששדרנו ל"אלטלנה" היה Keep away, awit instructions! לא להתקדם, לחכות להוראות. לא ידענו, האם האניה קלטה את ההוראה; הסתבר אחר מכן, כי בהיותה מרוחקת מחופי הארץ פעל משדרה רק בכוון אחד: היא שמעה, אך קולה לא הגיע אלינו. ומיד אחי שליחת המברק, בשעה מאוחרת מאד בלילה הזעקנו את נציגי משרד-הבטחון ומסרנו להם כל פרט ופרט על האניה: כמה אנשים היא מביאה, איזה סוגי נשק היא מכילה, מה הן כמויות הנשק והציוד והתחמושת, מתי היא הפליגה מצרפת, מתי בערך יש לצפות לבואה לחופי הארץ. ועתה החליטו – אמרנו לנציגי משרד הבטחון – הלהתיר לאניה לבוא, או להחזירה לצרפת, או להפנותה לנמל אחר בים התיכון. בקיצור: כל הפרטים – אני מדגיש : כל הפרטים נמסרים לממשלה וההחלטה גופא: להביא או לא להביא את האניה נמצאת בידי הממשלה. כך נרקמה ה"קונספירציה של המרד המזויין" של אצ"ל נגד ממשלת ישראל...

הממשלה – או משרד הבטחון – מחליטים, שיש להביא את אנית הנשק של הארגון הצבאי הלאומי ובמהירות האפשרי. על כך מודיעני גלילי למחרת היום, אחרי שיחת הלילה במטה הזמני שלנו. השמחה תופשת את מקום החרדה. כולנו מאושרים. נטל האחריות על ענין ההפוגה הורד מעל שכמנו; הממשלה הן יודעת את המצב ואת הצרכים. בוודאי אין ברירה. הנשק חסר. ביחוד חסרים רובים – כן רובים פשוטים שהיו הנשק בה' הידיעה בקרבות הארצישראליים – וחסרה תחמושת 303, זו התחמושת האנגלית, אשר בגלל מיעוטה היו הרבה כלי זין של "ההגנה" ושל הצבא ללא שמוש. כל זה יובא ב"אלטלנה". ובאשר ל"איסור" מטעם האו"ם, איך שהוא נסתדר. הן הממשלה יודעת, אין זו שאלה של מוסר כליות. הלא בנפשנו הדבר, ותודה לאל, שנציגי הממשלה מבינים את חומרת המצב ומתחשבים במה שצריך להתחשב ואינם מתחשבים במה שאסור, בתנאים כאלה להתחשב. השמחה היתה גדולה. ומיד יצא מברק סתרים ל"אלטלנה", שעורר, כפי שנודע לנו בדיעבד, שמחה עוד יותר גדולה על ספון האניה. לא עוד Keep away כי אם "קדימה במלוא הקיטור"!

יש להדגיש את הנקודה הזאת, כי הרי ממנה החלק השקר הרשמי, הפחדני, להטעות את העם. מי אינו זוכר את ההודעות החסודות, אשר לפיהן ניסה האצ"ל להפר את צוו ההפוגה של האו"ם ואילו הממשלה הזמנית, השומרת על החוק הבינלאומי, היתה נאצלת להשמיד את הנשק, שהובא מתוך הפרת ההפוגה, לחופי הארץ?

עלינו, איפוא, לחזור ולשנן: לא זו בלבד שהממשלה ידעה על אנית הנשק, החותרת – בניגוד להוראתנו שאיחרה לבא – לחופי הארץ, אלא שהממשלה היא שהחליטה להביא את "אלטלנה" בתקופת ההפוגה. אחרת "אלטלנה" לא היתה באה.

עם קבלת ההחלטה המשמחת החלו השיחות על הורדת הנשק וחלוקתו. כאן מתחבר חוט השקר הרשמי. סופר לעם, כי אנחנו דרשנו את הנשק "בשביל עצמנו". אין שקר נתעב מזה. פשוט, לא היה לנו עוד (פרט לירושלים) בשביל מי לדרוש את הנשק. רוב חברינו היו כבר במסגרת הצבא; אחרים עמדו בחזיתות יחד עם יחידות צבא אחרות. אמנם היה קיים מטה זמני של האצ"ל (באישור ראש הממשלה), אבל תפקידו אחר היה: להשלים את ארגון הגדודים של אצ"ל בתוך הצבא, ואלמלא "הסדרים" הידורים בימים ההם (אולי לא רק בימים ההם...) היתה מלאכת הארגון וההעברה מושלמת לחלוטין בימי יוני הראשונים.

בשביל ירושלים דרשנו חלק מן הנשק. עשרים אחוז. זה נכון. ואנו מתגאים בהצגת הדרישה הזאת. אבל הרי דוקא דרישה זו נתקבלה ע"י משרד הבטחון, נתקלה כמעט ללא היסוס. אמנם בדיעבד, הוברר לנו, כי גם כאן היתה רמיה ובציעות. אחנונ, כמובן, דרשנו את החלק החמישי של נשקה של "אלטלנה" בשביל יחידות האצ"ל בירושלים, אבל משרד הבטחון שהשיב לדרישתנו ב"הן" נהג לפי השיטה האנגלית: אחד בפה ואחד בלב.

דבר זה הוברר לנו בדיעבד. אך אז, כמובן, האמנו להבטחת הממשלה, או נציגיה. ומאחר שהממשלה נתנה הבטחתה, הן נופל מן הדרישה כל שמץ של "חוסר-חוקיות". הממשלה נשאה ונתנה אתנו; הממשלה הסכימה. וכי זוהי "המרידה"?

באשר לנשק הנותר, לא דרשנוהו, כאמור, בשביל עצמנו, מאחר שהארגון הצבאי הלאומי לא היה קיים עוד כחטיבה צבאית, אלא עמדנו על חלוקתו הצודקת. ינתן הנשק הזה, אמנו, לצבא, אך ינתן בתוך הצבא, לגדודים המורכבים מבחורי אצ"ל, ולגדודים אחרים.

אלמלא המזימה האפלה, שנרקמה אי שם במרכזי המשטמה ובמשרדי האינטריגה, היתה דרישה זו מתקבלת, כפי שהיתה: כטבעית ומובנת והרבה דם ערי – לא רק של עולי "אלטלנה", אלא של הצבא העברי כולו – היה נחסך. "אלטלנה" היתה מורידה את כל נשקה שהיה בא, באמצעות הממשלה והמטה הראשי, – כפי שביקשנו והצענו בידי טובי הלוחמים העבריים!; האניה היתה מיד חוזרת לנמל היציאה ומביאה את הציוד הכבד מאוד, שהיא לא הספיקה, במסעה הראשון, בגלל החפזון ובגלל שביתת החבלה של המטעינים, לקחת עמה. הודות לציוד זה היו יותר שטחים נכבשים ופחות דם נשפך ואנית הנחיתה המצוינת היתה יוצאת לפעולות מיוחדות בעורף האויב....

אבל "מישהו הניע את מישהו". הצעותינו נדחו ואחרי משא ומתן מיגע, ואחרי נסיונות שכנוע מצדנו, שעלו בתוהו, קבלנו מפי גלילי הודע ה בשם משרד הבטחון בזו הלשון:

הודעתנו היא איפוא, לכל הדעות נכונה. אני חוזר עליה: לו הממשלה היתה אומרת במלה אחת, שהיא מתנגדת להורדת הנשק לא היה עולה אפילו על דעתנו לנסות להורידו מתוך הפרת החלטתה. אבל "מישהו הניטע את מישהו לעשות משהו". והממשלה לא אמרה זאת. הממשלה אמרה: לא נעזור לכם להוריד את הנשק. היתה כוונה נסתרת בדברים אלה, אך אנו לא ידענוה. "לא נעזור", ותו לא.

על אף הקשיים הוזעקנו למלאכת-הקודש. אמרנו בנשפנו: אמנם, אין הממשלה רוצה, לפי שעה, לעזור לנו, אבל היא עוד אולי תשנה דעתה. והשנית, האם זהו הדבר הקשה היחידי,שעשינו בעצמנו? גם מלאכה זו נעשה. ביחוד שהשמחה היתה כה רבה. הבחורים נשקו את כלי הנשק היקרים וכוחותיהם הוכפלו ושולשו...

ומה היה קורה לו היינו, בלתי נעזרים, אך גם בלתי מופרעים, מורידים את כל הנשק והתחמושת מן האניה? הרשע יכול לטעון, כי היינו מביאים את הנשק למחסנים נסתרים ואז.... אבל האמת היא, כי שוב לא היו לנו בימים ההם שום מחסני סתר. מסרנו לצבא את כל מה שהיה לנו בנשק ובציוד (מלבד אשר בירושלים); כלי הזין האחרים היו בידי חברינו, שעמדו בחזיתות, ביחידות אצ"ל מוכרות כחלק אינטגראלי של הצבא. הצבא ידע את כל מקומות הרכוז שלנו. איך יכולנו להסתיר ציוד לעשרה גדודים של חיל רגלים, אם מזמן יצאנו מן המחתרת וכל השיחות בינינו בענין הנשק עם הודעתו של גלילי על אי-מתן עזרה בהורדתו – הזמננו את אנשי המטה של הצבא לבוא ולראות ולפקח על הורדת הנשק ואחד מהם פעמיים הבטיח לבוא ופעם אחת הבטיח אפילו לשלוח לנו, "באורח פרטי", כמה מכוניות משא לעזור.. האם כך מכינים ומסתירים נשק ל"מרידה מזויינת"? לא פחותמאלפת היא העובדה שבכל השיחות הדגשנו, כי הפיקוח המלא על הנשק, גם לאחר הורדתו יימסר בלאו הכי לצבא; על המחסנים הארעיים, הצענו, יופקדו משמרות מטעם מטה הצבא, לצד בחורינו, עד חלוקתו ע"י הצבא. כפי שהוסכם. וכל זה שייך כנראה, להכנות סודיות "למרד נגד הממשלה"...

ולא רק הנשק עזר לאומה הלוחמת. "אלטלנה", כידוע, הביאה גם גדוד שלם של לוחמים, הם היו מאושרים, כשהגיעו לחוף המולדת. ראיתי רבים מהם נופלים על חוף הים הרטוב ונושקים אותו. באזני עדיין מהדהדות קריאות הגיל שלהם, שבקעו מבטן האניה, קריאות שלא היה להן קץ...

אך שמחתם ואשרם הושבתו. ידוע כיצד באו; ידוע כיצד נתקבלו. אף על פי כן נשלחו והלכו לצבא. ובתוך צבא ישראל שרתו באמונה ונלחמו בגבורה, בחורי "אלטלנה" עמדו בהרבה חזיתות, השתתפו בהרבה כבושים, מתרשיחא ועד אילת; רבים, רבים מהם הצטיינו; ואל מעטים נפלו בשדה הקרב, השבח והתהילה להם, לבחורים שלנו, שעבר עליהם הנורא והקשה במבחנים ואף על פי כן ידעו לעמוד במבחן אהבת המולדת.

באתי היום – ביום הזכרון הראשון לחללי "אלטלנה" הקדושים – להסיר את הלוט מעל המזימה האפלה אשר "מישהו הניע את מישהו" לחרוש ולבצע עד הסוף. על הסוף, הכרוך במעשי זוועה איומים, לא אכתוב השתא; לכך דרושה פרספקטיבה גדולה מזו של שנה אחת. אולם על דבר אחד הנני רוצה לכתוב דוקא השתא, לכתוב בפעם הראשונה ואולי בפעם האחרונה.

"בליל "אלטלנה", מדי דברי על האניה, נשקה וחלליה הייתי נרגש עד דמעות, ונמצאו גבורים גדולים מכל הסוגים ומכל החוגים, שלגלגו לרגשנות רכוכית זו. יבושם להם הלגלוג. לא אתווכח עמהם. רק זאת אומר: ישנן דמעות אשר שום גבר אינו צריך להתביש בהן; ישנן דמעות, אשר כל גבר רשאי להתגאות בהן. דמעה לא רק מן העין יוצאת; לעתים היא באה – כדם – מן הלב. ישנן דמעות הנובעות מצער; וישנן דמעות הביאות הצלה. לא, לא אספר על עצמי, אך זאת אומר: לא פנקני הגורל. רעב וצער ידעתי משחר נעורי. וגם צלמוות, לא פעם, אפפוני, לא רק במולדת אלא גם בנכר. ודמע לא ידעתי.

אך בליל הכרזת המדינה מחד גיסא; ובליל "אלטלנה" מאידך... אכן, ישנן דמעות מצילות. יש והברירה היא: דמע או דם. לעתים הכרח הוא, כפי שהורנו המרד נגד המשעבד, כי הדם יבא במקום הדמע; ולעתים הכרח הוא, כפי שלמדתנו "אלטלנה", שהדמע יבא במקום הדם. את זאת חייבים לזכור ביחוד אלה, שהפגיזו את "אלטלנה" ורצחו את עוליה וירו בנמלטים מלהבותיה.

בל יתפארו, בעוורונם כי רב, במעשם, "שמישהו הניעם לעשות". יזכרו נא, יזכרו את כל אשר חובה עליהם לזכור, החל מן השקר הראשון ששקרו וכלה בפגז האחרון שירו לתוך אניה בוערת ושטופת דם. ואם את אלה יזכרו, אולי יבינו את אשר הרגיש מי שלחייו התנכלו: כי מוטב, לעתים, שאחד יתן דמעות-לב על תועבה שנעשתה בישראל, מאשר שרבים, רבים יבכו על תוצאותיה...