וטו למועצת הבטחון או לבטחון ישראל

בצדק לא גונו. יש לומר במפורש, כי לו מדינה מותקפת לא היתה זכאית להגיב על פעולותיו התוקפניות של אויבה, היה הכלל הגדול של הגנה לאומית חוקית, החרות גם במגילת האו"מ בסעיפה 51, מתרוקן מכל משמעות. בימינו, מופעל נשק במהירות של דקות או שניות. לא תמיד, ולא בכל מקום, ניתן למותקף להשיב אש בו ברגע. כלום יש להסיק מתנאים אלה, כי אויב יוכל לפתע לפתוח באש תותחים או להמטיר פצצות מעל, ואם המותקף לא יהיה לאל ידו, ברגע ובנקודה מסויימים, בהם כמובן בחר התוקפן, להפעיל את הארטילריה או את אוירוני הקרב שלו, ישובות הכוחות התוקפים והתוקפניים לבסיסם, וגמרנו, עד שישובו ויתחיל לקטול? מספיק להציג שאלה זו, כדי להבין את עומקו של האבסורד, הצפון בשלילת התגובה, כאחת הדרכים להגנה לאומית לגיטימית ובלתי נמנעת.

בימי משבר קובה קבע הנשיא קנדי כלל גדול. בימינו, אמר, כאשר אפשר להפעיל נשק התקפה בן-רגע, שיא הסכנה הלאומית (המצדיקה פעולה נגדית) נוצר לאו דוקא עם פתיחת האש עצמה. יש לקוות, כי נשיא ארה"ב לעולם לא יטען, כי כלל זה חל רק על ארצו שלו. אבל, אם עוד לפני פתיחת האש עלול להווצר מצב, בו קיומה וריבונותה של אומה עומדים בסכנה ישירה, עם פתיחת האש, או אחריה, על אחת כמה וכמה.

לא למותר לציין כי כללי הגיון אלה הובנו ע"י מדינאים מנוסים עוד לפני 40 שנה בקירוב. בשנת 1925 נחתם הסכם לוקרנו המפורסם, סעיפו העיקרי הוא השני. נאמר בו, כי המדינות החותמות מתחייבות לעולם לא לתקוף אחת את רעותה, מלבד אשר לצורך ,,הגנה לגיטימית". פרוש הדבר כי, אם צורך זה עולה, מותר גם לתקוף את התוקפן. ומתי נעשית הגנתה של מדינה ללגיטימית לחלוטין, אם לא כאשר היא מתוקפת או אזרחיה נרצחים בשטחה? ואם מדינות, שחתמו על הסכם שלום, ככה קל וחומר מדינה אשר תוקפותיה מקיימות עמה מצב מלחמה מתמיד.

על אף כל אלה, זכתה ישראל, מטעם מועצת הבטחון, לגנויים חוזרים ונשנים, מפורשים וגסים על מעשי התגובה שלה שמהותם הגנה לאומית מובהקת.

מכל נסיון עלינו להשכיל לא תמיד היה לאל ידן של פעולות תגובה כדי להפסיק את התקפות האויב. בודאי, כפי שהנסיון החוזר מוכיח. הן לא הפסיקון לתמיד. אל לנו להתעלם גם מנסיונות אלה. אבל מעל לכל אלה, עומד הלקח ההיסטורי של עם, אשר אויביו אוהבים לשפוך את דמו, לא רק בכל דור אלא בכל הזדמנות, והם רוצים כי הוא יהיה הפקר. אין גרוע ממצב הפקרות זה. אין מסוכנת, בשביל קיומנו לא רק חרותנו, מן התודעה, אם ניתן לה לחדור ללב האויב, כי אפשר לשחק בדמי היהודים, כי אפשר לשפכם כמים, מבלי לחשוש לתגובה, לענישה. הבלגה פירושה הפקרה. והפקר לא רק חרפה היא, אל הסכנה הלאומית בשיאה.

עלינו להשתדל לכןן את תגובותינו כך, שלא יהיה הפרש זמן רב ביניהן ובין התקפות האויב המקומיות. הנסיון שוב מלמדנו כי מרחק ניכר, של ימים או שבועות, בין מעשי התוקפנות ובין פעולת ההגנה הלאומית הצודקת, הוא מכשול להבהרת צדקתנו. הענין הוא פסיכולוגי; בעיקרו הוא בודאי פוליטי. אסור לזלזל בו.

כידוע, קיימות בכל מטה של כל צבא תכניות שונות ומפורטות ,,לכל מקרה". מטה אחר יודע על קיום תכניותיו של רעהו או אוייבו וגם אם הן נשארות על גבי הנייר. אך בתנאים המיוחדים שלנו, צריך שבמטה, ובדרגי הפיקוד האחרים, תהיינה לא רק התכניות הגדולות, הנהוגות בכל צבא, אלא גם תכניות פעולה, מצומצמות בהיקפן, לתגובה מקומית, שתבוצע, בשעת הצורך, במהירות האפשרית. הניתן הדבר לעשותו? שוב אזכיר את נוקייב. אמנם בין הפעולה ובין התקפות האויב המרובות, השיטתיות, עבר זמן רב, אבל ההכנות עצמן לקראתה נעשו, כפי שמפקדיה הודיעו בגלוי במשך שעות ספורות.

גם מצב זה אינו רצוי. ההכנות יכולות להיות ממושכות, כפי שהתכניות חייבות להיות מדוייקות. גישה כזו תמנע תקלות ופגיעות. ובבוא ההוראה, שהיא מסמכותה הבלעדית של הרשות האזרחית הנבחרת, הממונה על הכוחות המזויינים, תצא היחידה ותפעל בסמוך, ככל האפשר, לזמן ההתקפה של האויב.

יתכן כי בדרך זו נמנע גנויים, לפחות חד-צדדית של האויב, הפקרת הדם היהודי לשופכיו.