טוב לשרת עם זה על ידי תנועה זו

על אף על אלה יש לומר, כי זה העם, אשר אנו כולנו משרתים אותו משחר נעורינו, עם גדול הוא. לסבלו אין אח ומשל. לעקשנותו אין אחות ודוגמא. עצם קיומו בא ללמד על גדולתו חסרת התקדים. מה דיקרט, הוגה הדעות, אמר: אני חושב, משמע אני קיים, יכול ישראל לקבוע: אני קיים, משמע אני מנצח.

יש חסד החן בידידות. אך אין לראות בה מציאת חן, בוודאי לא ריצה אחריו. בונפרטה, קיסר הצרפתים, כתב פעם לאחיו הצעיר, שהמליכו על אחד מפלכי איטליה, כי ההבדל ביניהם מתמצה בכך, שהוא, המומלך, משתדל למצוא חן בעיני האנשים, ואילו הוא הקיסר, דורש מאנשים שימצאו חן בעיניו. דברים כאלה יכול היה לכתוב רק נפוליאון, ואף הוא רק לאחר שהיה לשליט מוחלט. יש יסוד להניח, כי בימים בהם הוא היה עדיין ,,בחיר הגורל", כפי שכותב במחזהו, בלגלוג אולי מופרז אך מיטיב, ברנרד שאו, השתדל גם הקורסיקני המהולל למצוא חן בעיני הבריות. אך לא זה הידיד הרץ אחרי חנם של עמיתיו; בדוודאי לא זה המציג להם את תביעת ההתנשאות: תמצאו חן בעיני. מיהו זה, איפוא, הידיד? הלא הוא, השמח בחדוות ידיו, המצר בצערו, המייסרו בחבה ומנחמו לעת צרה. ואין ידיד אלא אם בן חורין הוא גם להשמיע דברי כבושין וגם לומר דברי עדוד. והכל באהבה. מי שזכה לידידים כאלה, חייב כל יום ללחוש לעצמו: ברוך שעשני ידיד להם. אך בשעת רצון, בה הידידות מתגלית לנגד עיניו, זכות היא לו לומר: מי יתן ואהיה ראוי לידידים כאלה ולידידות כזאת כל ימי חיי.

ברכוני גם יריבים. וברכותיהם אף הן יקרות לי מאד. הן מוכיחות, כי, על אף הכל, לא לשווא היה עמלנו בהחדרת ההבדל בין המושגים של יריב ושל אוייב. עמים חפשיים, עם נסיון ממלכתי רצוף, בלי ההפסקה הממושכת, הטרגית, ממנה סבלנו אנחנו, ידעו להבדיל בין שני המושגים האלה ולשמור על אחדותם וחרותם כאחת; אין ספק, כי, בשעות גורל ומבחן, הא בהא תליא, אנחנו, היהודים, שצווינו על ידיעת ההבדלה, זמן רב לא ידענו את ההבדל המיוחד הזה.
בימים, בהם עדיין לא היו לנו לא מדינה, לא פרלמנט ולא צבא, סברנו, כי הנוהג, המקובל למשל בבית הנבחרים הבריטי ביחסים האישיים בין היריבים המדינים, אים מקורו אולא בצביעות. הנה קם ראש האופוזיציה ובהצביעו על ראש הממשלה, היושב מולו, אומר בחריפות: פה יושב האיש שהימר בבטחון האומה למען מטרות פוליטיות. כעבור עשרים וארבע שעות מזמין ראש הממשלה המותקף את מי שהטיח בפניו האשמה, אשר קשה ממנה אולי לא תיתכן, לדו-שיח (לא לדו-קרב) והם מבררים, במידה של שלווה, ענינים הקשורים בבטחון הלאומי ובדרכים, הנראות לאחד מהם, או לשניהם, נאותות, כדי למנוע פגיעה בו. יש והם מסכימים לפני הפרידה; יש והם נפרדים בלי הסכמה. ושוב, למחרת היום, יתקיפו איש את רעהו, על הענינים הבלתי מוסכמים, בפני עם ועדה.
צביעות? אף לו היתה כזו, היה צריך להעדיפה על ,,הכנות" המקובלת במשטרים רודניים למיניהם, בנוסח מי שאינו אתי, הוא נגדי, מי שהוא נגדי, הוא אוייבי, ואילו אוייב אחת דתו: להיעל, גם אם רבים דיניו: להשמצה, או להפחדה, או לכליאו, או להגלייה, או אל הקיר, אך האמת היא כי אין שום צביעות בנוהג הדמוקרטי הנאה של יריבותמדיניץ, אף חריפה, מלווה יחסים אישיים הוגנים בין נושאיה. נהפוך הוא, יש בו, בנוהג הזה, גלוי לב, להבדיל מן הגסות הרודנית. איש האופוזיציה יאמר בגלוי, כי הוא רוצה לבוא במקומו של אש השלטון; זה האחרון משיב, אף הוא בגלוי כי אין כלל בדעתו לפנות את מקומו לראש, וההכרעה היא בידי האם, על פי בחירתו החפשית, אם חפשית היא. אבל תוך כדי היריבות הזאת, דווקא משום שגלויה היא, ומאחר וההכרעה בה תלויה לא בחתירה ולא באלימות אלא בפתק הבחירה. המוזמנת, אפשר גם צריך, לקיים יחסים אישיים הוגנים, יחסים מכובדים כאלה, הנשמרים תוך היריבות המתמדת. הם אמת הדמוקרטיה ולא, כפי שחשבו בגיטו – בלי-החומות, ,,משחק כפול", שאינו נאה למתאבקים רציניים. זוהי הסיבה הכללית, הלאומית, אשר בגללה, בנוסף על האישית, שמחתי על ברכותיהם של יריבה הנכבדים. התקדמנו.