אנו רוצים בחוקה שתעמוד מעל לממשלה ומעל לרשות המחוקקת

לפני שנתבונן בתוכן או בחוסר התוכן של נימוקי הממשלה וראשה, נגד חקיקת חוקה למדינת ישראל, ירשה לי כבוד היו"ר להזכיר את הויכוח שהתנהל בכנסת על אישורה של האמנה הבין-לאומית נגד השמדת עמים. בויכוח ההוא טרח דובר הממשלה, שר המשפטים, להוכיח כי לפי החוק הקיים אין הממשלה חייבת להביא לאישורה של הכנסת את האמנות שנחתמו עם מדינות זרות. צר לי להגיד, כי שר המשפטים המלומד טעה. הוראת חוק מפורשת מחייבת את הממשלה להביא לכנסת לאישור, את כל האמנות לסוגיהן, אשר הממשלה חתמה עם מדינות זרות. בסעיף 6 של חוק המעבר תש"ט, כתוב לאמור: "נשיא המדינה יחתום על אמנות עם מדינות זרות, שאושרו ע"י הכנסת". כל מי שלמד חוק ומשפט יודע כי בהשתמש המחוקק בהגדרה כוללת אין לפרש את החוק אלא פירוש מרחיב. לשון אחרת: כל עוד חוק מפורש לא קבע אלו אמנות חייבת הכנסת לאשר: או כל עוד חוק מפורש לא קבע בצורה שלילית על אילו אמנות לא חלה חובת האישור, הרי כל האמנות ללא יוצאת מן הכלל חייבות לבוא לאישור הכנסת. אם הממשלה חתמה על אמנות עם מדינות זרות, הרי היא התחייבת בהפרת חוק המדינה במשך השנה האחרונה.
אני סבור שהממשלה עלולה לחפש לה אליבי. שר המשפטים המלומד בוודאי יודע, כי קיימת פקודת סדרי השלטון והמשפט אשר העניקה לממשלה את כל סמכויותיו של הוד מעלתו הנציב העליון של הוד מלכותו מלכה של בריטניה, ובסמכויות אלו אין כל הוראה המחייבת את הממשלה לבקש ממישהו אישור לחוזה בין-לאומי. אם האליבי הזה יפטור את הממשלה מעונש בית-דין, היא תוכל לשמוח:אך אני מפקפק אם הוא ישחרר אותה מחיוב בדין האומה. סוף סוף יש הבדל בין החוקים והמשפטים אשר מישהו הוריש לנו, ממק-מייקל או מקניניגהאם, ובין החוק היסודי של המדינה אשר נתקבל ע"י הנציגות הנבחרת של האומה. סוף סוף צריך להיות ברור לכל ברבי-רב ולא רק לשר או לממשלה, מה עדיף לפי מהותו המוסרית ולפי איזה חוק יש לנהוג, לא רק לפי הטעם הפורמלי.מבחינה פורמלית, נכון הוא שהממשלה יכולה להכניס ידה למגירה הבריטית, להוציא משם את "דברי המלך במועצתו" ולטעון: אין עלינו חובה להביא בפני הכנסת לאישור את החוזים הבין-לאומיים.
לנוכח העובדות הללו מתעוררת ומתבהרת לחלוטין השאלה היסודית במשפט המדינה: האם דרוש למדינה חוק, אשר יהיה קודם לכל חוק אחר, חוק עליון, או במילה קצרה: חוקה;האם אנחנו יכולים להסתפק בחוקי השלטון או אם דרוש למדינתו שלטון החוק. זהו כל ההבדל והוא הקובע בויכוח על בעית החוקה.

הנה כי כן, ראש הממשלה מר בן גוריון, בהרצאתו בפני ועדת החוקה, הבטיח להביא חוקי יסוד וביניהם גם חוק יסוד על זכויות האדם והאזרח במדינה. אינני יודע מה יהיה כתוב בהצעתו של מר בן-גוריון. אני בטוח שצו השעה הוא לחוקק חוק על זכויות האדם והאזרח במדינת ישראל,באשר הזכויות האלו נרמסות ברגל גאה של בעלי שררה המתנשאים מעל לעם.הזכויות האלה לא נכתבו עדיין בשום חוק, אבל בינתיים נכתבת המציאות.
אביא דוגמאות מספר מן המציאות. כשאתה נוסע מירושלים לתל-אביב, עוצר אותך פקיד מטעם המפקח על המזונות ואין הוא מסתפק בחיפוש במכונית אשר בה אתה נוסע;הוא דורש שתיפתח לו את התיק אשר בידך. אינני יודע מה הוא מחפש בתיק, תרנגולת שחוטה או ביצה שלא הוטלה. אני טוען שפתיחת תיק זוהי צורה של חיפוש אישי וחיפוש אישי היא הצורה החמורה ביותר של חיפוש. במדינה המבוססת על חוק לא יעיז פקיד לערוך חיפוש לא בביתך ולא בכליך אלא על סמך הוראה של שופט מוסמך. במדינתנו מרשה לעצמו, לפי הסמכות שהממשלה העניקה לעצמה על סמך "דבר המלך במועצתו" וחוקי החירום, כל בא-כוח של הרשות המבצעת לערוך חיפושים בבית וחיפושים אישיים אצל כל אזרח ואזרח. אתם, כמובן, מרגילים את הצבור לחשוב שאולי הדבר הזה טבעי במדינת ישראל.
עדה מימון(מפא"י): יש חוק כזה!
אם ישנו, צריכה לבוא חוקה שתבטל אותו, משום שהחוק הזה פוגע בזכויות היסוד של האדם והאזרח;משום שע"י החוק הזה אתם מחנכים את האומה לפחדנות והרכנת ראש בפני כל בעל שררה. זהו החינוך שאתם נותנים היום לאומה.
אגב, אתם בודאי יודעים שהחיפוש בתיקים איננו מסדר עדיין שום דבר מבחינת התרנגולת שנשחטה או הביצה שלא הוטלה. ידוע לכל כי בדרכים האלה עוברות מכוניות משא טעונות כל טוב, מאחר שמישהו הצליח להסתדר עם מישהו. אלא מאי: אתם מוסיפים להעמיד את השוטר והמפקח על אם הדרך, אך ורק כדי לגלות את היד החזקה של בעל השררה.

והוא הדין ביחד לצנזור הצבאי. אתם יודעים כי עד היום נפתחים כל המכתבים הנשלחים על ידנו או המתקבלים אצלנו מחוץ לארץ. למלחמה בריגול אין זה מועיל;קבלו את הדבר מאנשים שיש להם נסיון במחתרת. אם בא-כוח או שליח של שרות חשאי ירצה להעביר במכתב ידיעה סודית-הרי עשרה בלשים של הש"י אף אם יעמדו על ראשם, לא יוכלו לפענח את הכתוב בכתב הסתר. הצנזור הצבאי הזה אינו מונע בעד שליחת "דואר דיפלומטי", אשר דרכו עוברות הידיעות החשובות ביותר על צבאנו, גבולותינו והמאורעות החשובים ביותר שאירעו במדינת ישראל. אלא מאי? הכוונה היא להטלת אימה ופחד של שררה על הציבור. במדינה המבוססת על חוק, ניתנת לכל אדם הזכות לכתוב לאחותו או לאחיו הנמצא בחוץ לארץ, מבלי שתציץ עין זרה של צנזור. ואינני יודע מיהו הצנזור הזה—לתוכן של אותו מכתב אינטימי של בני משפחה אחת. הרי זהו עלבון לכל אזרח במדינה, שאיש זר יכול לקרוא את מכתביו.
(פנחס לוביאניקר, (מפא"י): האם במדינות אחרות, בהן קיימת כבר קונסטיטוציה, אין צנזורה? מה הדיבור הערל הזה?).
זהו העניין בדיוק. אם תהיה חוקה או חוק יסוד, למדינת ישראל, ייקבע שפקיד המעיז, בניגוד לקביעת זכויות האדם והאזרח, להכנס לסודיות מכתביו או לסודיות שיחותיו...
יונה קוסוי(מפא"י): אין דבר כזה בשום מדינה!
אתה ודאי קראת רבות ולא אתחרה אתך בזה. באותה חוקה ייקבע, כי במקרה זה יבוא הפקיד על עונשו, היות והוא פוגע בזכויות האדם והאזרח. אם ראש הממשלה יביא בפנינו חוקי יסוד, ובין השאר חוק יסוד על זכויות האדם והאזרח, אחת משתי אלה: או שהממשלה בעצמה תציע שכל החוקים והמשפטים הנוגעים לזכויות האדם והאזרח, או לפגיעה בזכויות האדם והאזרח, בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין, ואז יהיה זה בעצם חלק של החוקה, או מה שבן גוריון קורא "חוק מיוחס" – או שותפות "הייחוס" לא חלה על החוק הזה, ואזי אין זו אלא פיסת ניר שאין לה כל ערך, משום שהממשלה תכניס ידה למגירה הבריטית ותאמר: אמנם אנו חקקנו חוק על זכויות היסוד של האדם והאזרח, אבל יש גם חוק אחר;מי קובע איזה חוק עדיף: פקודת סדרי השלטון והמשפט..
ישראל בר יהודה (מפ"ם): (ושם נקבע, שאם מתגלה סתירה, קובע החוק הישראלי).
זאת היא הבעיה מה שראש הממשלה קורא "חוק מיוחס", והוא כביכול נגד יחסנות. אימרת כנף זו של מר בן גוריון, היא ריקה מכל תוכן, ואם יש לה כנף, אזי נוצותיה שבורות ופורחות באויר. אחת מן השתיים: או שזו תהיה חוקה הקודמת לכל חוק אחר, או שזו תהיה פיסת ניר שאין לה כל ערך. אבל עדיין אין זה סוף פסוק: האימרה על התנגדות ליחסנות שממנה נובעת גם ההתנגדות ל"חוק מיוחס", ריקה מכל תוכן. גם מבחינה אחרת האם זה נכון שראש מפא"י שהוא גם ראש הממשלה, מתנגד ליחסנות בישראל? כולנו יודעים את המציאות;אולי הוא מתנגד לייחוס של בנות הרב – אך זוהי שאלה צדדית והעד עוד ילמד מה עוללו הדברים מחוסרי הטעם וחסרי האחריות שנפלטו מלשונו האימפולסיבית של ראש ממשלתנו.

רבותי! אל תנצלו את הקרבה הגיאוגרפית ביננו, כדי להרחיב את המרחק המהותי בינינו. אתם קרובים מאוד אלי, ואל תפריעו. אם תפריעו-יפריעו לכם. כאן במה חופשית ואני לא נבחרתי על ידי העם כדי להנעים זמירות לכם. שמעו את דברי בסבלנות-עוד תצטרכו לשמוע הרבה.

אתם רוצים למנוע שיהיה חוק חופש, חוק צדק אשר יהיה קודם לכל שאר החוקים ושאתם על ידי רוב מכני לא תוכלו בבוקר לא עבות לבטל אותו. צאו וראו רבותי. פעם בתקופה שבה פרחה המחשבה הליברלית, נחצבה אימרה על סמכות המדינה, שיש להגבילה לתפקיד של שומר לילה. התקופה ההיא חלפה, ולבו של כל איש חופשי מתפלל לכך שלא נאלץ לאמר כי היא חלפה לבלי שוב. אבל, בינתיים עברו דורות והאנושות כולה מחפשת שביל זהב בין השאיפה לחירות הפרטובין התשוקה לחזון הצדק. שום אומה לא מצאה עדיין את שביל הזהב ואילו אצלנו מתקבל הרושם כי נמצאה כבר תשובה סופית לשאלה, מהו משטר החיים שנקים במדינה. לא זו בלבד שנרחיב את סמכות מנגנון הממשלה על כל שטחי החיים, אלא נקים מדינה שתהיה בבחינת "גנב לילה". סביב האזרח,- בלשים, מפקחים, שוטרים, פקידים.הכלל הוא החשד, היוצא מן הכלל הוא האמון;הכלל הוא שהאזרח הוא עבריין, היוצא מן הכלל הוא שהאזרח הוא אדם ישר.ועל כן דרוש אפילו להכנס לתוך הבית הפרטי ולחפש שם במקרר. לכן צריך להטיל פיקוח על פיקוח ולערוך חיפושים אישיים. זהו תוכן החיים שאתם מכניסים במדינתנו וזה התבלט ביותר בשיחה הידועה שנתקיימה בין בעלי התעשיה לבין המפקח על המחירים. איש מאיתנו לא היה נוכח בשיחה ההיא, אבל מי שקרא את הדו"חות של שני הצדדים יכול לתאר לעצמו מה היא הפסיכולוגיה שהביאה את התוצאות הידועות של השיחה ההיא. הפסיכולוגיה היא מן הגולה, ו אם כבוד היו"ר לא יתנגד-הוא חובב לפעמים סטיה מן העניין העיקר למען ספר הלצה יהודית טובה-אנסה לספרה: שני סוחרי סידקית נפגשים ברכבת ואחד מהם שואל את רעהו: לאן פניך מועדות? השני אומר: ללודז'. אומר אחיו מתחרהו: אתה אומר לי שהנך נוסע ללודז' כדי שאחשוב שאתה נוסע לקרקוב והרי אני יודע שאתה נוסע ללודז', - למה אתה משקר? כך בדיוק היתה השיחה בין המפקח על המחירים לבין באי כוח בעלי התעשייה. זו היא הגישה היסודית. אם מישהו מסכים למשהו –אות הוא כי הוא משקר ועל כן צריך להוריד עוד יותר את המחירים. ולכן דרוש מנגנון פיקוח גדול של המדינה – הביורוקרטיה הכל יכולה, שתמנע עבירות. בקיצור: מדינת משטרה. אנחנו רוצים במדינה חפשית;אנחנו רוצים במדינה שבה האזרח יוכל לנשום את אויר החירות שבה, שהוא יהיה בעל בביתו, שכבודו לא יירמס ע"י נושאי השררה, שהוא ירגיש את עצמו מוגן על ידי החוקה, שידע מה הן זכויותיו גם כלפי נושאי השררה.

אתם מתנגדי החוקה, הממשלה ומצדדיה. נקודה נוספת:העם בחר באספה מכוננת. היתה גם הכרזת עצמאות. מישהו הסתמך עליה, איני בא לחזור על דבריו. מר ניר הפתיע את כולנו באמרו שרבים אשר חתמו על הכרזת העצמאות ב14 במאי, שיקרו בנפשם. אינני רוצה, אם כן, להביא ראיה משקר. אינני צריך להסתמך על הכרזת העצמאות, אני מסתמך על רצונו של העם אשר בא לידי ביטוי בבחירות הכלליות. במה בחרנו? בבית נבחרים? בפרלמנט רגיל? בבית מחוקקים רגיל?הלכנו כולנו לבחירות לאספה המכוננת, והמושג אספה מכוננת הוא מושג יורידי מובהק ומוגדר וידוע בכל העולם.
(משה שרת, מפא"י: אבל מה לעשות אם זה לא נכון?)
(יוסף סרלין, ציונכ"ל: אבל זה כן נכון).
על זה עוד נתווכח. הלכנו לאספה המכוננת. זה תרגום עברי, אולי לא טוב, של המלה הלועזית "קונסטיטואנטה". וקונסטיטואנטות היו בכל הארצות אשר בהן היו מלחמות שחרור. היה ידוע שהקונסטיטואנטות חוקקו חוקת יסוד והתפזרו.על סמך חוקת היסוד קמה הרשות המחוקקת,הרשות המבצעת, הרשות שופטת והתחילו חיי המדינה הסדירים. על כן החובה שהוטלה עליכם היא אחת: לחוקק חוקה, ואחר כך להתפזר ולערוך בחירות חדשות.
אין זה מכריע אם תהליך החקיקה של החוקה יימשך שנה, או שנתיים. אבל נשאלת השאלה. זוהי שאלה של זמן המתקבל על הדעת. אבל מה אתם עשיתם? אתם הבטחתם לעם לקיים את המנדט שקבלתם ממנו ומבלי לשאול את העם החלטתם על ידי רוב מכני של אנשי אספה המכוננת כי אין מחוקקים את החוקה וניתן דרור להשתוללות השררה והתנשאותה.
(בבה אידלסון, מפא"י: האם המלה משתולל היא פרלמנטרית?)
כבוד היו"ר משתמש בה, כנראה, שהיא פרלמנטרית. אני מוכן להשתמש במלה יותר מדוייקת. אם כן מה עשיתם? אתם התכחשתם למנדט שניתן על ידי העם בבחירות. אם אתם רוצים לשנות את הדבר אתם רשאים לעשות זאת, בתנאי אחד – שתשאלו את העם. העם בחר באספה המכוננת, כלומר הטיל על כולנו לחוקק חוקה למדינת ישראל. אתם אינכם רוצים לחוקק חוקה אולי מחמת מחשבה אימפולסיבית, ואולי מחמת נימוק רציני. יפה, בואו והתייצבו בפני העם והגידו לו, כי לא דרושה לנו חוקה, שאין לנו השראת רוח, שאיננו רוצים לחייב את הדורות הבאים, ועוד ועוד. יחליט העם ורק העם הוא הזכאי להחליט על תפקידה של האספה המכוננת.
(קריא ממפא"י: האספה המכוננת היא העם.)
זאת היא טעות. האספה המכוננת אינה אלא מכשיר בידי העם, ואם האספה המכוננת מתכחשת לרצונו של העם, העם רשאי לדרוש בחירות חדשות. זוהי הפילוסופיה שלכם, שהרוב שלכם עומד מעל העם, ובגלל זה אתם מתנגדים לחוקה.אם האספה המכוננת תחוקק חוקה, הממשלה לא תוכל לעשות את כל אשר עולה על דעתה.היום הממשלה עומדת מעל לחוק, הרוב שישנו בבית הן אינו שולט בממשלה ומדריך אותה, להיפך. הממשלה מטילה את רצונה על הרוב, ואם הממשלה רוצה בחוק, החוק עובר, אם רוצה לבטלו – הוא מתבטל, וכך אתם עומדים למעשה מעל החוק, זהו המצב במדינתנו.יש בה כת שלטת העומדת מעל לכל חוק משום שאין חוקה שתגביל אותה.אתם רוצים להמשיך בכך וזהו הנימוק האמיתי שאינכם מגלים אותו לעם משום מה אתם מתנגדים לחוקה. אתם התכחשתם לחוק המדינה לא רק כפי שהוא נקבע בחוק המעבר תש"ט, אתם מתכחשים לרצון העם שבא לידי ביטוי בבחירות הכלליות. כולכם הלכתם לבחירות לאספה המכוננת, ואף אחד מכם לא גילה לעם שלא תהיה חוקה. ולפיכך אנו נדרוש מכם שני דברים: אחת משתי אלה, אושאתם תמלאו את החובה שהעם הטיל עליכם לחוקק חוקה או שתערכו משאל עם שבו ישתתפו כל הבוחרים בישראל, ורצונם הוא זה שיקבע את הבעיות החוקה.אתם בעצמכם אינכם רשאים להכריע ושאלה זו, רבותי, היא חמורה מאוד.
אם הממשלה תפר את רצון העם – לא יהיה חוק בישראל
אם מישהו רוצה שהציבור יכבד את חוקי השלטון, הרי הוא חייב לדאוג לכך שהשלטון יכבד את החוק במדינה. אם אתם תפרו את רצון העם, אם אתם תתכחשו למנדט של הבוחרים, לא יהיה חוק בישראל ואיש לא ירצה לכבדו. אינני סובר שיש חובה על אזרחי המדינה לפתוח את תיקיהם בפני אנשי דב יוסף. זה מתנגד לזכות הטבעית של האזרח והאדם. אבל אם החלטתם להנהיג חוקים כאלה בישראל, שאלו את העם, אם הוא פוטר אתכם מהחובה העיקרית לחוקק חוקת יסוד במדינת ישראל. כשהוא ישיב "הן" תוכלו להמשיך. בחקיקת חוקים לפי רוב מיכני, ובעמידתכם מעל לכל חוק, כל עוד לא יאמר העם זאת, אינכם רשאים להפר את רצונו ויהיו הנימוקים אשר יהיו.
על כן, כבוד היו"ר, הנני מתכבד להכניס לידיו שתי הצעות, כסיום הוויכוח על החוקה, כדלהלן:
א)"בהתאם לתפקיד שהעם הטיל על האספה המכוננת בבחירות הכלליות, מחליטה הכנסת הראשונה, היא האספה המכוננת, לחוקק חוקה למדינת ישראל".
אם הרוב ידחה את ההחלטה הזאת, הנני לבקש את כבוד היו"ר להצביע את ההחלטה הבאה:
"מאחר שהעם בחר באספה מכוננת, מאחר שחלק מצירי האספה המכוננת, שנקראה בחוק המעבר תש"ט "הכנסת הראשונה" סוברים שאין מחובתה של האספה המכוננת לחוקק חוקה למדינת ישראל, ומאחר שמקור הסמכות של בית המחוקקים הוא העם עצמו, מחליטה הכנסת הראשונה למסור להכרעת העם את השאלה, אם היא חייבת או אינה חייבת לחוקק חוק למדינת ישראל. סדרי משאל העם על החוקה ייקבעו בחוק".
ירשה לי כבוד היו"ר לסיים את דברי בהערה אחת הנוגעת במיוחד לפולמוס על בעית החוקה. אני מניח שמצד זה (מפא"י) יבואו נואמים ויגידו: "הנה כן, מי מגן על חוקה וחוק בישראל? אלה שהתרגלו בהיותם במחתרת להפר כל חוק וכל צו, לבשו אצטלה של מגיני החוק.
הייתי רוצה להשיב לטענה זאת: אני חושב אותה דווקא לטענה רצינית. אני רוצה לומר דברים ברורים וגלויים: היה היתה תקופה בחיינו, אשר בה הפרנו את החוק, בלי רחמים, בלי לאות, ובכוונה תחילה, משום שזה היה חוק שיעבוד.
(דוד הכהן, מפא"י: האם החוק של הועד הלאומי היה חוק שיעבוד?)
(אסתר רזיאל-נאור: החוק היה בריטי.)
בתקופה ההיא ראינו את הדבר כמצווה לנו, להפר כל צו, גם צו יהודי, אשר יטיל עלינו את החובה למלא את חוקי השיעבוד. בתקופה ההיא, כשהרסנו את החוקים הבריטיים ושמנו את השלטון הבריטי ללעג ולקלס, למשל ולשנינה, לעיני הגויים בעולם כולו. בתקופה ההיא הונח היסוד לחוק העברי, כאשר גדולי גבורי הדור, עולי הגרדום, בשבתם שבועות וחדשים בתא המוות, סרבו עד הרגע האחרון לחתום, לא על בקשת חנינה, אלא על מסמך לערעור, ובלבד שלא להכיר בשלטון הבריטי ובחוקיו. אז, בלילות ההם של סבל על אנושי הונח היסוד לחוק העברי הריבוני. "אין אנו מכירים בחוק הבריטי, ולא נחתום על מיסמכים המבטיחים את קיומו במולדתנו" – כך אמרנו.
אולם השלטון הבריטי איננו, ואנו במדינת ישראל שבה הננו רואים מנוף להגשמת חזון הדורות.
דוקא משום כך אנחנו מפירי החוק הבריטי, הורסי חוק השיעבוד, רוצים בחוק חפשי, עברי, בחוק צדק, שיתן לכל אזרח את המגיע לו, שיגביל את השררה, שלא יתן להתקלס בכל איש, יהיה מי שיהיה, ותהיה השקפתו אשר תהיה; אנו רוצים בחוק אשר יעמוד מעל הממשלה, ואפילו מעל לרשות המחוקקת. זהו דבר החוקה, ומשום כך נלחם למען חקיקת חוקת יסוד למדינת ישראל.