התקופה ובעיותיה, הבנין ויסודותיו

בהכנס תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי לועידתם השביעית למנין שנות חידוש עצמאותו של ישראל בכברת ארץ אבותיו, נפנה את לבותינו, על פי המסורת המקודשת בועידותינו, אל האיש אשר עצמותיו עודן בנכר ורוחו עמנו ובתוכנו, אשר קראנו משחר נעורינו אל דגל השירות הלאומי.
תחת הדגל הזה, ועליו האמונה בזכות האלוהית, האנושית, העל-תקופתית, הנצחית, שאיננה ניתנת לערעור על-ידי שום כיבוש בכוח הזרוע, בלתי חוקי, חולף, של העם היהודי על ארץ אבותיו כולה, על ארץ-ישראל בשלמותה ההיסטורית; האמונה בהדר מלכותו של האדם, של הפרט, של היחיד, אשר שלומו, חרותו ואשרו הם תכלית קיומה וטעמו של המדינה; האמונה כי השליט העליון בחברה, מן שיהיה הצדק. אם יש משמעות למושג העברי מ-דינ-ה וכי תנאי ראשון, מוקדם, שבלעדיו אי-אפשר, לשאיפת הצדק ולהגשמתו הוא, כי לא יהיה בה אפילו איש אחד רעב, יחף, בער או חסר קורת-גג, - תחת הדגל הזה, ועליו ממיטב האידיאלים האנושיים והלאומיים, החזוניים כפי שהם חרותים עליו – שרתנו את עמנו, ואולי מותר לנו לומר לעת זקנתנו: היטב שרתנוהו, בימי שאיפה מחד והתכחשות מאידך, במערכה ששום פעולה אנושית לא תשווה לה עוד, הלא היא מערכת השחרור. ניפוץ כבלים, סלילת הנתיב אל עצמאות לאומית וריבונות ממלכתית, מערכה המחברת דורורת רבים אף בקרב עמים שונים, מאבותינו לאמונה במודיעין ועד אחינו לרוח במרסלה. שרתנוהו בימי גורל ומיפנה, במניעת הנורא באסונות הלאומיים, הלא היא מלחמת אזרחים, כפי שהודה באיחור כה רב אחד מראשי יריבינו. שרתנוהו בהחדרת ההכרה כי ההכרעה הפנימית לא תיפול אלא על ידי פתק הבוחר וכי כל האלטרנטיבות להכרעה זו אחד פירושן: שואת האלימות ההדדית החוזרת או כיעור הרודנות הבלתי נסבלת

...
שתי הודעות הנוגעות לעמנו כולו
הצירים לועידה השביעית, גבירותי ורבותי. זוהי ועידתה של מפלגת האופוזיציה הראשית בישראל. זוהי ועידה של מפלגה מדינית המאמינה כי תפקידה של אופוזיציה ראויה לשמה הוא בשלשה: א) בדרך כלל לבטא את השוני; ב) לעתים להוכיח את האחדות; ג) תמיד לשאוף לחילופין. זוהי ועידה של מפלגה חפשית המאמינה, כפי שאחד מאבות הדימוקרטיה הרפובליקאנית, ג'פרסון קבע, כי ,,בכל חברה בת-חורין המתנהל בדרך של דיונים, מן ההכרח הוא, על פי טבע האדם, שתהיינה מפלגות מנוגדות זו לזו וחילוקים ומחלוקת עזה". זוהי ועידתה של מפלגה דמוקראטית המאמינה בכלל הגדול שנקבע עוד בימי קדם" ,,מעדיף אני את החרות על סיכוניה על פני העבדות על שלוותה".

...טומאת הסווסטיקה עולה ומתפשטת ברחבי העולם ולצידה קריאת הג'ונגל מוות ליהודים. עובדה זו נושאת חרפה לכל בני התרבות, אך היא עובדה. נפנה איפוא בקריאתנו אל אחינו בתפוצות הגולה – קריאה פשוטה של הרצל, נורדוי וז'בוטינסקי: בני עמנו, שובו. שושב הביתה, משום מה צריכים תמיד יהודים להתבהל. משום מה אינם יכולים ללכת, לשוב ציונה, בגאווה, בשלווה ולעזור ולבנות ולהתקדש? אך כל עוד ישנם יהודים בתפוצות הגולה, אנחנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי נקרא להם, בשם כל הקרבנות שניתנו בימים שם, ובשם כל הקרבנות שניתנו על ידנו פה: הגנו על הכבוד היהודי נגד חיית-הטרף הנאצית המתפרצת שוב לנגד עיננו, והוכיחו לה, בני הנוער היהודי באשר אתם שם, ברוח התקופה, כי שנות הששים אינם שנות העשרים, לא שנות השלושים, בודאי לא שנות הארבעים; כי קם גור אריה יהודה.

שותפות הגורל היהודי בכל הדורות ומעבר לכל הימים
את שתי ההודעות האלו הרינו מוסרים הערב מתוך הכרת שותפות הגורל היהודי בכל הדורות ומעבר לכל הימים, לא רק על פי החלק השלישי של הגדר האומר על-ידי תיאודור הרצל לאמור: ,,אומה הוא קיבוץ אנשים שאחדותם מתקיימת על ידי אויב משותף לכולם" – אכן, אויב משותף, גם פה גם שם, אחד הוא לכולנו – אלא גם על פי החלק החיובי, הפחות זכור, של הגדרתו לאמור: ,,קיבוץ אנשים שקרבתם ניכרת".
על פי מה ניכרת קרבתם של בני העם היהודי? בדיון בעל המשמעות ההיסטורית סביב השאלה: מי הוא יהודי, נאמרו בבית-הנבחרים של מדינת ישראל, מטעם תנועת החרות, בין השאר הדברים הבאים: ,,מי הם היכולים להיות אזרחיה של מדינת ישראל מבחינת הלאום? הווה אומר, יהודים, ערבים, דרוזים ובן כל לאום אחר שנכנס למדינתנו כחוק והתאזרח בה על פי חוקיה. ומי הם היכולים להיות אזרחיה של מדינת ישראל מבחינת הדת? הווה אומר, יהודים, נוצרים, משולמים, דרוזים ובן כל דת אחרת שנכנס למדינתנו כחוק והתאזרח בה על פי חוקיה. ניצבת השאלה אם ביחס ליהודים אפשר להפריד בין לאום ובין דת. (השאלה אינה מיהו יהודי דתי. לעולם לא יאמר איש בישראל כי יהודי לא דתי אינו יהודי. השאלה היא, מי הוא יהודי הן מבחינת הלאום והן מבחינת הדת.) ולשאלה זו יש להשיב על פי כל עומק הכרתנו: ביחס ליהודים אין להפריד בין לאום ובין דת. אסור, אי אפשר להפריד. וזהו ההבדל בינינו לבין עמים אחרים.
עמים אחרים החלו בפראות ביערות, במערות, בפחד מפני הרעם והברק, בהשתחוות בפני הכוכבים. באו עמים אחרים והטילו עליהם את דתם. באו שליטים זרים והחליפוה והטילו דת אחרת.
אחרת קם עמנו. הוא החל עם התודעה האלהית. עמה הוא חי. ירד מצרימה והיה בבית העבדים. עמה יצא הימנו, נדד במדבר, קיבל תורה, שב וכבש את ארץ המכורה. עמה הקים ממלכה, הוליד נביאים.שועבד, מרד, ניצח, נפל, הוגלה, שב, התקומם, דוכא, פוזר בעמים; ועמה הוא שב לארץ-ישראל לחדש ימיו כקדם. כך קם עמנו; וכך הוא חי במשך הדורות.
ומשום כך למען עמנו וארצנו, למען ילדינו ולמען עתיד האומה שאינה אלא שארית דפליטה מדור דור, אל נא ננתק את הקשר, שהוא פשוט וגדול, גלוי ומסתורי, מופשט וממשי, נעלה ועמוק, שהוא יסוד קיומנו הלאומי וסודו – שהוא נצחו הלא היא הקשר בין עמנו ובין אלהי אבותינו.
גאים ומאושרים אנחנו כי עמדה מוצהרת זו של תנועת החרות קבלה אישורה מטעם הרשות השיפוטית העליונה במדינה בשם בית המשפט העליון בשבתו בבית משפט גבוה לצדק כתב תעודה היסטורית כבוד השופט זילברג, ובה הוא קבע בין השאר: ,,דבר אחד משותף לכל העם היושב בציון חוץ ממעטים ממועטים והוא: אין אנו מנתקים את עצמנו מן העבר ההיסטורי ואין אנו מתכחשים למורשת אבות. ממשיכים אנו לשתות ממקורות ראשונים. שונה ????, שונים הצינורות, שונות המסקנות, אך אין אנו סותמים את הבארות כי בלעדיהם נהיה עניים מרודים. רק פתי יאמין או יחשוב כי אנו יוצרים פה תרבות חדשה – כי מאוחר מדי ! עם שגילו כמעט כגיל האנושות אינו מתחיל ??ovo ותרבותנו החדשה בארץ תהיה אף במקרה הקיצונה, רק מהדורה חדשה של תרבות העבר. כזה הוא מטענו הלאומי של יהודי בישראל, בין אם הוא דתי בין אם הוא לא דתי ובין אם הוא אנטי דתי. אם יאבה ואם ימאן קשור הוא בטבורו אל היהדות ההיסטורית.
כבוד השופט לנדוי, שהזדהה עם כבוד אב בית-הדין, הזכיר ממאמרו המפורסם של אחד העם לאמור: ,,יהודי לאומי, אפילו הוא כופר בעיקר אינו יכול לומר: אין לי חלק באלהי ישראל, באותו הכוח ההיסטורי שהחיה את עמנו והשפיע על תכונת רוחו ומהלך חייו במשך אלפי שנה".
ואילו אני ארשה לעצמי, מאותו מאמר ,,תורה מציון", להביא פיסקה אחרת לאמור: ,,רק אטרופיה מוחלטת של הרגש הלאומי תוכל להביא את היהודי לידי שחרור כזה שכל קדשי האומה מיומות עולם יהיו בעיניו כדברים זרים לו בהחלט שאין לו ולהם כלום. מי שלא הגיע עדיין לאטרופיה כזו אינו יכול לעקור מלב את הקשר עם העבר הלאומי וכל קדשיו אף שהגיע בעניני הדת עד הגבול האחרון של הכפירה ואין הבדל בינו ובין היהודי הדתי אלא שזה אומר ,אני מאמיאין', והוא אומר ,אני מרגיש'".
זהו היסוד וזה הסוד של שותפות הגורל של בני העם היהודי במולדת, בתפוצות הגולה בכל הדורות, בדור הזה ובדורות הבאים, על ידה נבנה את הגשר נקים את השער אותו יעברו ובו יבואו אחינו מתפוצות הגולה בעזרת השם, במיליוניהם ויתרכז עמנו רובו ככולו על אדמת המולדת המשוחררת ויקים מדינה שתהא מקור שמחה לאוהב, קנאה לאויב, גאווה לאזרח.

... גבירותי ורבותי. אנחנו, עם כל הנסיון שמאחורינו, אנשים מבוגרים, חייבים לקבל הודעה, ובמידה של רצינות, לפיה, אם יבוטל מוסד אדמיניסטרטיבי המורכב מכמה עשרות עובדי מדינה לבושי מדים, אבדנו, צפוי לנו כליון. עלי לומר בשם תנועת החרות, כי אנחנו איננו מתרשמים מהודעות כאלה ואיננו נותנים בהן שום אמון. כי למדנו את הבעיה והתבוננו בעובדות ואנו יודעים אותן. משום כך כתבנו במצענו את המלים הבאות: ,,מתוך אמונתנו בחופש האדם ובשוויון האזרח הננו תובעים את ביטולן של תקנות החירום הקולניאליות אשר ביחס אליהן החליטה הכנסת כי הן נוגדות את יסודותיה של מדינה דימוקרטית, ובמקום הממשל הצבאי אפשר וצריך לכונן סדורי בטחון מתאימים לאורך קווי שביתת הנשק".
בהתאם להתחייבותנו הציבורית הזו – ואנו מתייחסים ברצינות למה שאנו מביאים במצעי הבחירות בפני הציבור – אנו הצענו הצעת חוק לביטול תקנות החירום הבריטיות משנת 1945, עליהן נשען המוסד האדמניסרטיבי הקרוי מימשל צבאי, והצענו תקופת מעבר אשר בזמנה תקבל הכנסת את החוק לבטחון האיזורים לאורך קווי שביתת הנשק. ומעמדה זו, על שני האלמנטים שלה – העברת המוסד האדמיניסטרטיבי ששמו ההממישל הצבאי הוא כלי ריק מכל תוכן בטחוני. הוא לא מנע החזרת ארבעים אלף בני ערב שהיו בשנת 1948 מעבר לקווי שביתת הנשק; הוא איפשר את החזרתם. הוא לא מנע חלוקת אלפי כלי ירי בקרב בני המיעוטים, בתוכם אלף יחידות נשק באיזור נצרת בלבד; הוא איפשר את חלוקתם. הוא לא מנע ואינו מונע שום תנועת אוכלסין ערביים לעבר ריכוזי האוכלוסין היהודיים בכל רחבי המדינה. הוא אינו מטפל ולא טיפל ואינו יכול לטפל בריגול ולא בהסתננות; לכך ישנם מוסדות ממלכתיים אחרים. הוא אנכרוזים מוחלט. ומשום כך אנחנו יכולים לדון בסוגיה, זו ללא כל התרגשות וללא כל התרשמות מנסיונות להוליך עלינו אימים; אלא בקרירות וברצינות, ולומר שלמעשה כל המפלגות במדינה, זולת אחת, הציעו לבטל – מתוך ערובות לקיום הבטחון באיזורים לאורך קווי שביתת הנשק – את המוסד האדמיניסטרטיבי ששמו המימשל הצבאי.
...יוצא איפוא שאלמלא התעקשותה של מפלגה אחת, או עיקשותן של חוג אחד בה, אפשר היה ליצור קשת רחבה ביותר של תמיכה של כל המפלגות הלאומיות בישראל סביב אותה דרך: ביטול האנכרוניזם של המימשל הצבאי, הפוגע במעמדה הבינלאומי של מדינתנו, וקיום מוחלט של הבטחון הלאומי באיזורים לאורך קווי שביתת הנשק. ומשום שכזאת היא ההתעקשות וכזאת היא העקשות, אין זאת שיש חובה לתת לה הסבר לא בשטח הבטחון, ועל ההסבר הזה לא אמעוד הערב, כי בעוד שבועיים נברר את הבעיה לפרטי פרטיה מעל במת בית הנבחרים לישראל.
בקיצור, עלינו להבהיר את עמדתנו ביחס לסוגיה זו. בכל הפשטות: לא ניתן יד לשום גורם התובע השארת המימשל הצבאי בלי תקופת מעבר ובלי חקיקה מוקדמת של חוק בטחון לאיזורים לאוך קווי שביתת הנשק. ניתן יד לכל הגורמים התובעים את ביטול המימשל הצבאי בלי תקופת מעבר ובלי חקיקה מוקדמת של חוק בטחון לאיזורים לאורך קווי שביתת הנשק. ניתן יד לכל הגורמים התובעים את ביטול המימשל הצבאי תוך הבטחה מוקדמת, עד שתעבורנה מן העולם הסמכויות הנובעות מתקנות ההגנה 1945, של סמכויות אחרות לשלטונות האזרחיים – בשעת הצורך, אף הצבאיים – באיזורים לאורך קווי שביתת הנשק, למען קיום בטחוננו הלאומי.

מהי מדינה? לא צריח רם, או תל מוגבה; חומה עבה או שער ותעלה; לא עיר גא, בכתר מגדלים - לא - בני אדם רמים ברוח; בני אדם יודעי חובותיהם; אך יודעי זכויותיהם - ומודעם ; יעזו לקיימן - אלה הם המדינה. - בגין מצטט שיר