חרות הדעה של טוטאליטריות

וילנר הוא חבר פ.ק.פ. (היום מק"י). ואם את זאת אמרתי, את הכל אמרתי. אולם אחריותו של חבר הפרלמנט במדינה חופשית היא אחת ויחידה: בפני הבוחר. אם חבר כנסת ישמיע מעל במת המוסד המחוקק דברים חסרי טעם, יבוא הבוחר ויענישו ע"י שלא יבחר בו. חופש הדבור של חבר הפרלמנט במדינה חופשית הוא בלתי מוגבל פשוטו במשמעו. הזכות לדבר בפרלמנט כוללת את הזכות לומר דברים „המקוממים" את נפש שומעיהם. דברי גידוף אישיים הם כמובן אסורים, כמו בכל חברה של אנשי תרבות. אולם האיש האחרון, שזכאי להתאונן על דברי עלבון הוא מר בן-גוריון. מי שמעיז מעל במת הכנסת להשוות איש בישראל למשמיד הוריו ואחיו, מנבל פיו בדברי שקוץ שאין למטה מהם...

...אבל לכל הדברים האלה אין קשר להתפרצותו החדדשה של מר בן-גוריון בכנסת. ידידנו, כתבו הפרלמנטרי של עתוננו, הודיע כי מר בן-גוריון השמיע אזהרה חמורה „שמדינה זו יודעת גם לכלוא ולאסור". ידידנו טעה. אין זו „אזהרה"; זוהי הרוח הרעה של הטוטאליטריות. ואל יחשבו מתנגדי הקומוניזם בארצנו, כי כונתו של מר בן-גריון היא ל„ייבסקציה". כבר הספקנו להכיר אות אופיו של האיש העומד בראש הממשלה. מקרוב למדנו, כי נפשו של מר בן-גוריון אינה סולבת התנגדות כל שהיא, ולבו שופע שנאה לכל מי שאינו מוכן להרכין ראשו בפניו.

האיומים בשוט ובמאסר בגלל דעות פוליטיות – ותהיינה הדעות אשר תהיינה – הם רעים לכשלעצמם. הנחמה היא שאין הם רצינים כל כך, כפי שמדמים בנפשם כל אלה המתמוגגים „מתקיפותו" – כביכול, של בעל השררה. דבר הבל המה. משטרו של מר בן-גוריוםן הוא הרבה יותר חלש ממה שחשובים חסידיו; והן הם יודעים, שאין המשטר חזק כל עיקר.

אם יש לייחס חשיבות מדינית לאיומיו של מר בן-גוריון, הרי דוקא בגלל המקום ממנו הושמעו. שימו לב אזרחי המדינה החפשיים: ראש הממשלה שלכם מאיים בבתי כלא – ואין זה חשוב כלפי מי מכוון האיום – מעל במת בית הנבחרים העברי! הרוח הרעה של הטוטאליטריות החלה נושבת גם מן הבית, בו יושבים נבחרי האומה.

כלל הוא במדינה חפשית, שכל נבחרי האומה שווים הם. בתוך כתי בית הנבחרים אין הבדל בין חבר שלא הוכנס למנגנון של הרשות המבצעת, לבין חבר שהיה לשר או לשר השרים. כלם הם חברי כנסת. כלם כפופים למרותו של „הבית". אין חבר אחד זכאי להשמיע איומים כלפי חבר כנסת אחר, כדי להכריחו לוותר על מה שיש את נפשו לומר. רוגז, מוצדק או לא מוצדק, איננו הצדקה לפגיעה בעקרון השוויון והחרות. אם מר בן-גוריון רוצה לאיים במחנות רכוז, ילך נא למועצת מפלגתו ומשם ישמיע את איומיו האויליים. אם ראש הממשלה רוצה ללבש את „האיצטלא" של ראש ש"י, ישב נא בלשכת הסתר שלו. אל יעיז להופיע כז'נדרם בבית הנעלה של המחוקקים בישראל.