המטרה והשיטה בלחימה מהפכנית

מאמר עיתון: מעריב
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
מאמר עיתון י"ב אדר ב' התשל"ג, 16 במרץ 1973

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

ההחלטה לצאת ללחימה מהפכנית, היא מן הקשות בחיי האדם. המדובר הוא לא בצבא סדיר על מטהו, יחידותיו ותיכנונו. אמנם, טולסטוי כתב בנימת לגלוג עצוב על הפניית הטורים, ימינה ושמאלה; בין התכנית, שנקבעה מראש, ובין המציאות הנוצרת בשדה הקרב, אין לעתים, אלא קשר מקרי. גם המזל ממלא תפקיד במבצעים המתוכננים על כל פרטיהם. עובדה היא, כי אפילו נפוליאון בונאפרטה, בתארו, מאיטליה, את תכונותיהם של מפקדי חילותיו, הוסיף לגבי כל אחד מהם, את המלים: יש לו, או אין לו, מזל בשדה הקרב. מימי מלחמת העולם הראשונה נתפרסם במיוחד נוסח של הודעה חוזרת מטעם המטה האוסטרי: צבאותינו, תוך נצחון, נסוגו, על פי התכנית, לעמדות חדשות שנקבעו מלכתחילה. אבל, במלחמת העולם השנה הסביר צ'רצ'יל, אחר המעשה הרב בדונקירק, כי בנסיגות מוצלחות אין זוכים במערכה.
עם כל אלה, ידוע, כי צבא, הראוי לתפקידו, מכין תכניות שונות "לכל מקרה": יש והן מופעלות, אם לא על פרטיהן, הרי מעיקרן, בשדה הפעולה האנושית. לא תמיד, כמובן, מתאימה התוצאה למחשבה, אבל המתכננים תמיד מאמינים, כי ההצלחה תאיר להם פנים, כי הם ינצחו תוך התקדמות.
לא כן, הלוחם המהפכני. הוא יודע, כי, בצאתו למערכה, אשר אי אפשר כלל לתכננה, האפשרות הראשונה הסבירה, העומדת בפניו, היא שייתפס וייכלא. האפשרות השניה, שאף היא נראית, על פי הניסיון המצטבר, כריאלית, היא שישלם בחייו בעד ניסיונו. אין מנוס מפני מלשבת לוואי זו. יחסי הכוחות ידועים. לחימה מהפכנית היא תמיד של מעטים נגד הרבים. האחריות היא נוראה הבדידות קשה. הייסורים מובטחים. אך הניצחון, רק האלוהים יודע, האם ומתי, יבוא.
לא ייפלא איפוא, שהאדם, בכל התקופות, משלים, זמן רב, עם דיכוי, או עוול אחר, עד אשר הוא מחליט לקום וללחום בהם. תומאס ג'פרסון הותיר לנו, לפני מאתיים שנה, הסבר תמציתי לסובלנות הרבה, הקודמת למעשה המהפכני. בבואו להסביר לאומות העולם, מדוע שלוש עשרה המושבות החליטו לנתק את קשר התלות ביניהם ובין בריטניה, הוא מודה, כי התבונה תובעה, שממשלות הקיימות זמן רב, לא תורדנה בגלל סיבות קלות, או חולפות. הניסיון מוכיח, כותב ג'פרסון, כי האנושות נוטה יותר לסבול, כל עוד ניתן לשאת בסבל, מאשר לקום וללחום להחלפתן של צורות השלטון, אשר להן התרגלה. אבל אם שורה ארוכה של מעשי עוול מעל מוכיחים, כי הכוונה היא להטיל עליהם עריצות מוחלטת, או אז לא רק זכות, אלא חובה היא להפיל ממשל כזה, ולהקים במקומו משמרת חדשה... זוהי דברה העיקרי, הכלל אנושי, של הצהרת העצמאות האמריקאית.
מחבריו של המניפסט הקומוניסטי קבעו, בלי היסוס, כי דברי הימים של כל החברה כולה, הם דברי ימיהן של מלחמות המעמדות, האדון והעבד, הפאטריצי והפלביאי, הברות והצמית, האומן והשוליה. אבל אפילו מחזיק באסכולה זו מזכירה הכללי של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, ברור לכל אדם משכיל, כי היא נסתרה על-ידי הנסיון, מימי קדם ועד ימינו אלה. [...] מספר מקורי, ישן, למדנו על דו-שיח, אשר בעקבותיו התחולל מפנה גורלי בתולדות ישראל. אל הכפר מודיעים באו אנשי המלך. הם ביקשו לראות את אחד הנכבדים, מתתיהו, ודרשו ממנו לעשות את מצוות המלך. תביעה זו לא לוותה באיומים, אלא דווקא בהבטחות שובות לב: - ראש וגדול ונכבד אתה בעיר הזו וניתמך בבנים ואחים; אתה, קרב ראשון ועשה מצוות המלך, כאשר עשו כל העמים ואנשי יהודה והנשארים בירושלים, והיית אתה ובניך מאוהבי המלך ואתה ובניך תכובדו בכסף ובזהב ובמתנות רבות. אולם מתתיהו סירב לקבל את ההטבות, במעמדו החברתי והכלכלי, שהוצעו לו. הוא השיב בהכרזה מהפכנית מושלמת: - (אף) אם כל העמים... יסורו כל איש מעבודת אבותיו, אני ובני ואחי נלך בברית אבותינו; חלילה לנו לעזוב תורה ומצוות. את דברי המלך לא נשמע, לסור מאבותינו ימין ושמאל. כך החלה הלחימה המהפכנית של אבותינו המכבים. איזה קשר יש בינה ובין תנאי הייצור ויחסי הייצור? מה בינה ובין אומן ושוליה, בעל אחוזה ואריס? נהפוך הוא. החומר הוקרב למען הרוח. לא רק נכבדות המעמד אלא החיים עצמם הוטלו על כף, המאזניים, למען מופשטות האמונה ונצחיותה. כך היה בכל הדורות, לרבות בתקופה הידוע לנו מקרוב, לא מקריאה אלא מן הנסיון הישיר. המרכסיסטים קוראים לעצמם סוציאליסטים מדעיים. עליהם לשוב ולהתבונן בשורש, אשר ממנו צמחה כל האסכולה שלהם. אם לא ירצו להתכחש לאמת ההיסטורית הגלויה לעין כל, יהיה עליהם להודות, כי מוריהם נתנו להם תורה, שאינה עומדת במבחן המדע של ההיסטוריה. [...] אנו נתקרב להגדרה שלמה ומייחדת, אם נאמר כי דברי הימים של החברה האנושית הם קורותיה של התנגדות הנדכאים לאלימות המדכאים. זוהי מהותה של הלחימה המהפכנית, בין אם פורצת ומתחוללת בגלל מניעם לאומיים, או דתיים או חברתיים. האדם מגיע לקצה גבו יכולתו לשאת בסבל שהוטל על בני עמו, או בעלי אמונתו, או אנשי מעמדו, מסקנתו היא, כי אלה אשר בידיהם השליטה, ולרשותם הכוח, משתמשים באלימות, כדי לשלול זכות, אל לקיים עוול. זהו הגילוי הפשוט, המכריע. השליט הוא האלים. חוקים אינם אלא הסוואה, לעתים אפילו ביטוי, לכפייה עריצותית. לכפייה זו יש להתנגד; הזכות, החובה, היא להעבירה מן העולם. זוהי כוונת התפילה: ותעביר ממשלת זדון מן הארץ. אם השלטון הוא אלים ברשעותו אין מי שקם ללחום בו חוטא באלימות, אלא להיפך, הוא מקיים את מצוות ההתנגדות לאלימות זדונית. יתרון הכוח הפיסי הוא, תמיד בידי המדכאים; עליונות הכוח המוסרי היא בידי המעטים המתקוממים. כך נוצר שיווי משקל, מיוחד במינו, המאפשר להמשיך בהתמודדות, וגם להביאה, ביום מן הימים, לסיום מוצלח. בלעדי אותו איזון הכוחות, שמקורו בספירות שונות, היו כל מלחמות השחרור נכשלות; עובדה היא, שרבות מהן נסתיימו בנצחונה של החרות. טוב לציין, כי דווקא לחימה מהפכנית, על הקרבנות והייסורים הקשורים בה, מעוררת משהו יפה, מאחד בלב אנוש. היא באה להוכיח, כי, על אף כל הרע עלי אדמות, יש יסוד להאמין ברגש הצדק של האדם.
לפי טבעו נוהה בן אדם אחר ההצלחה, או המצליח. [...] אך עובדה מעניינת היא, כי, לגבי לחימה מהפכנית לא זהו קנה המידה להערכה אנושית. מלחמת המעטים נגד הרבים לא תמיד נסתיימו בהצלחת הראשונים; רבים המקרים, בהם גברו האחרונים. אבל גם הכשלון לא מנו מן הלוחמים הכרה, או אף הערצה. צדקת העניין, לא הצלחת הפעולה, היתה לאמת המידה. ניתן מספר דוגמאות.
המכבים ניצחו. אך אין לומר זאת על נצורי מצדה. מבצרם נכבש; עמם שועבד. אף על פי כן, לא פסה אהבת העם לגיבור הקרב האחרון, השרידים שנחשפו אחר 1900 שנה, היו למרכז משיכה לזקנינו ולנעורינו; מודיעין, שממנה יצאו המנצחים, אפילו מקופחת, עדיין, בהשוואה עם המצודה שנפלה לפני צר ואוייב. הרבים, הלגיונות של רומי, אינם עוד; המעטים, מגיני מצדה לא נישכחו; לא יישכחו.
בר-כוכבא שב ומרד בשלטונה של רומי. מתחילה הלך מחיל אל חיל. אך המערכה המרדנית, נסתיימה בתבוסה נוראה, שממנה לא קם העם אלא אחר 1813 שנים. אף על פי כן, לא פסק עמנו לראות, במשך כל השנים הללו, בלוחם שהיה לנשיא, גיבור מופלא, סמל לעוז היהודי, שהיה ועוד יחודש. והוא חודש, הודות למה שנשאר בזכרון-לב-האומה.
אספרטקוס קם על רומי האדירה. הוא קרא לנידוני הזירה של שעשועי דמים ללחום במעניהם, לעבדים למרוד באדוניהם. גם הוא הלך, מתחילה, מהצלחה לנצחון. העבדים, אשר שחררו את עצמם, גברו על לגיונות מאומנים. אבל קרסוס גבר על אספרטקוס. ולכל אורכה של אפיה הועמדו אלפי צלבים, שעליהם הוקעו ומתו המורדים המובסים. אך שמו של אפסרטקוס הועבר מדור לדור, בספרי הלימוד של כל העמים, בהתפעלות ובהוקרה. ברבות הימים, קמו חכמי היסטוריה, אשר טענו, כי מלחמתם של אספרטקו וקרואי הדרור שלו היא הצודקת ביותר בתולדות אנוש, באשר היא התנהלה נגד עבדות, לא סמלית, מדינית, אלא ממשית, ישירה, אישית.
אפשרה היה להביא דוגמאות נוספות רבות, מתולדותיהם של עמים אחרים, לתקופותיהן; אין צרוך בהן. הוכח, כי ביחס למלחמת מעטים נגד הרבים, קמה אחדות דעות, כמעט כלל-אנושית. אפילו נכשלים המעטים הלוחמים, זוהרת, בקרב עמים רבים, צדקת מלחמתם. בהכרה זו יש משהו מרומם רוח. האמונה בנצחון הצדק לא שווא היא.
אם המטרה היא צודקת, יטיל על עצמו הלוחם מגבלות, הנובעות מהתפתחותו התרבותית של האדם, למען תצומצם, ככל האפשר הפגיעה הקשורה בכל שימוש בנשק. כן להיפך. אם השאיפה נושאת עמה עוול, ינהג האדם, כאילו לא יצא עדיין מן המערה, או מהיער.
אנשי פאתח, או שלוחתו הקרויה בשם "ספטמבר השחור", אינם המעטים הנלחמים ברבים. נהפוך הוא. הם שליחי הרבים, הרוצים להכחיד את המעטים. שליטה של סודאן, הגנרל גומיירי, גילה ואישר זאת לאחר רצח הדיפלומטים הזרים בארצו. קיימנו, אמר נומיירי בשידורו, שיתוף פעלה מכובד עם ההתנגדות הפלסטינית, ובראשה אירגון פאתח. הענקנו להם אפשרות שהייה אצלנו, ללא הגבלות. הבטחנו להם זכות תנועה בתוך סודאן ומחוצה לה ללא הגבלות. הענקנו להם את הזכות להשתמש בשירותי השידור שלנו, ללא פיקוח... על ההודאה הפומבית הזאת, שבאה מחרטום, יכולים אנו להוסיף, כי אם סודאן כך, על אחת כמה וכמה מצרים, לוב אלג'יריה, עירק, סוריה, לבנון, כווית ועוד. אחד השקרים הכמעט-מוסכמים בימינו הוא, כי הפאתח מייצג את החלשים הנלחמים בחזקים. ולא היא. אירגוני המרצחים הערבייים הם שלוחותיהן של מדינות, המצטיידות בכל כלי הנשק החדיש, על עשרות מיליוני תושביהן, ועל מיליאדי הדולרים של הכנסתן השנתית, אנחנו, בארץ ישראל, הננו המעטים, העומדים נגד תוקפנות דמים, מתוכננת ומתמדת, של הרבים. מטרתם של הרבים הללו ושלוחותיהם אינה הצלת עם, אלא השמדת עם; לא שחרור ארץ משלטון נכרי אלא גזילת מולדת מעם שישב עליה; לא תיקון עוול, אלא חידוש העוול, שנעשה לעם היהודי, ואשר כמוהו לא נגרם לעם אחר. משום היות המטרה בת-עוולה, כזאת היא גם השיטה, המופעלת כדי להשיגה. האדם יודע, כי אין תופעה נוראה בחיים מן המלחמה. לפיכך הוא שואף במשך כל הדורות, לעשותה פחות אכזרית, או, אם מותר לומר כך, יותר מתורבתת. אחד הכללים המקובלים, העתיקים הוא, כי אין פוגעים בשליחי עמים, במלאכות, אפילו היא באה ממחנה האוייב. גם כללים אלה כבר בוטלו על ידי השמאלנות הריאקציונית בחלקי עולם שונים, ובמיוחד על ידי שליחי הרצח של מדינות ערב. לשיטתם, אין כללים תרבותיים, אין מגבלות אנושיות. סוחר כי ייקלע למלון, אפשר, וצריך, לרצחו נפש. דיפלומטים, כי יבואו למסיבת פרידה, מותר להפכה לטבח מרתפי, שאחריו נשמעת הקריאה: תחי המהפכה המנצחת! מזכיר המדינה, מר רוג'רס, קרא לאנשי "ספטמבר השחור" בשם "פראי אדם". הגדרה מדוייקת. אבל שר החוץ האמריקני, וכל עמיתיו במאה מדינות, ישימו נא לב, כי הפראים הללו הם שליחיהן של חברות אירגון האומות המאוחדות. כל עוד לא יופעל אמצעי לחץ בין-לאומיים, ממשיים, נגד השולחים, יוסיפו השליחים להתקלס בכל הכללים האנושיים, ולשפוך דמי נקיים, לא רק מבין היהודים אלא גם מקרב עמים אחרים. זאת למדנו, וחובתנו להוסיף וללמד: אם המטרה היא שלילת זכות, השמדת עם, אומרים לו לנושא הנשק: היה חייתי. אם המטרה היא גאולת עם, קיום זכות, אומרים לו ללוחם היה אנושי.
לא ייפלא איפוא, שהאדם, בכל התקופות, משלים, זמן רב, עם דיכוי, או עוול אחר, עד אשר הוא מחליט לקום וללחום בהם. תומאס ג'פרסון הותיר לנו, לפני מאתיים שנה, הסבר תמציתי לסובלנות הרבה, הקודמת למעשה המהפכני. בבואו להסביר לאומות העולם, מדוע שלש עשרה המושבות החליטו לנתק את קשר התלות ביניהם ובין בריטניה, הוא מודה, כי התבונה תובעה, שממשלות הקיימות זמן רב, לא תורדנה בגלל סיבות קלות, או חולפות. הנסיון מוכיח, כותב ג'פרסון, כי האנושות נוטה יותר לסבול. כל עוד ניתן לשאת בסבל, מאשר לקום וללחום להחלפתן של צורות השלטון, אשר להן התרגלה. אבל אם שורה ארוכה של מעשי עוול מעל מוכיחים, כי הכוונה היא להטיל עליהם עריצות מוחלטת, או אז לא רק זכות, אלא חוברה היא להפיל ממשל כזה, ולהקים במקומו משמרת חדשה... זוהי דברה העיקרי, הכלל אנושי, של הצהרת העצמאות האמריקאית.