המשבר באמריקה ואנחנו

בתוך המשבר העובר על אמריקה, קמה תופעה חדשה, המיוחדת לעמנו. אל יראוני כמגזים, אם אקרא לה בשם: יהדות לוחמת. אמנם כן. היהודים בארצות הברית אינם עוד כפי שהיו תמול שלשום. בודאי אין דומה הדור הזה לקודמו, משנות הארבעים. המוכנים היהודים באמריקה להתיצב לימין ישראל, אם מדיניותה של וושינגטון תפגע בנו? אם להוציא מן המילה "היהודים" המופיעה בשאלה, את ה' הידיעה, יש יסוד לומר, כי התשובה עליה היא חיובית. יהודים רבים בארצות הברית יהיו מוכנים להודיע, כי לא יפקירו בשום אופן את אחיהם. את ארץ אבותיהם – זהו ביטוי לגיטימי לא רק ברוסיה אלא גם באמריקה – את היקר בחייהם. על עמדה זו, אשר למשמעותה המדינית אין שיעור, השפיעו, במידה מכרעת, שני מאורעות. איש לא יופתע אם אומר, כי המאורע הראשון, הלא היא מלחמת הפדות של ששת הימים. אבל ייתכן, כי לא הכל יודעים, מהו הגורם השני. פועלם ההיסטורי של אחינו ברוסיה הקומוניסטית הוא המאורע המהפכני, המשנה את דרך מחשבתם גם של היהודים בארצות הברית ,הקל וחומר מתבקש מעצמו. אם יהודים בלנינגרד ובמוסקבה יכולים לנהוג כפי שהם נוהגים, איך אנו בני החורין, בוושינגטון ובניו יורק? השאלה הוצגה. ערכה רב, אולי היסטורי.

השאלה האחת היא, מהו ההבדל בין מעשהו של קאלי לבין פעולתו של טייס אמריקאי, המטיל מן הבי-52 את פצצותיו על העיר או הכפר, מהן בדרך כלל נהרגים ונפצעים אזרחים, לא חיילים, אנשים, נשים וילדים. לכאורה אפשר למצוא קו מפריד. יש הבדל בין מצב, בו אדם מזוין מפנה את נשקו, ביודעין, כנגד איש חסר מגן, איש או ילד, לבין מצב בו מותקף מגבהים "אובייקט", שתושביו, העלולים להיפגע, אינם נראים לעין. אבל אין לסתור, כי בהבדלה זו יש מדה רבה של התכחשות לעובדות. המושג של הפצצה "אסטרטגית" היה קשור, מלכתחילה, וביודעין, בפגיעה באוכלוסיה האזרחית. מי ששולח להק מפציצים מעל עיר גדולה, אפילו הוא מכוונם למטרה אסטרטגית כה חשובה, כמו תחנת רכבת, הנמצאת כרגיל, בלבה של העיר, יודע היטב, כי מספר לא נודע של אנשים, נשים וטף, ייפגעו בשעת ההפצצה. יש אומרים, כי במלחמות המתנהלות בתקופתנו, אין ברירה אחרת. אבל אם כך, יש ברירה אחרת – לא להיות צבוע.