דברי מנחם בגין בפתיחת הועידה

כדי להשיב איפוא לשאלתנו עלינו להטיל הצידה סיסמאות, ולהתבונן בעיניים פקוחות במבחנים. ואלה ששת המבחנים של מדינה חפשית ודמוקרטית עפ"י הכרתנו: א) בחירה חפשית בין מפלגות, בין תכניות, בין מועמדים; חפשית מלחץ לפני מעשה הבחירה, וחפשית מפחד של רדיפות לאחריו; ב) פרלמנט חפשי, בו יושבים תומכי הממשלה ומתנגדיה, ובעוד הראשונים, לפי טבע הדברים, אינם מגלים שום רצון להתחלף עם האחרונים – הרי האחרונים, לאור היום, בגלוי ובעקשנות, שואפים להתחלף עם הראשונים, והמה רואים בשאיפה זו שאיפה דמוקרטית לגיטימת, בריאה ומוכרת; ג) עליונות מוחלטת, בלתי מסוייגת, של הרשות האזרחית הנבחרת על כוחותיה המזויינים של המדינה, לחילותיהם ולסוגיהם; ד) משפט עצמאי, ועליונות המשפט מעל הרשויות האחרות במדינה; ה) עתונות חפשית, חפשית מצנזורה גלויה או נסתרת; ו) הפרדה בין השליט ובין המפרנס. מתוך התבוננות בששת המבחנים האלה ניתן היום לחלק את העולם: לאזור החרויות; לתחום הדיקטטורה המעמדית החד-מפלגתית תחת הקומוניזם; ולבל הדיקטטורות האישיות או הצבאיות או הכתתיות, הלא קומוניסטיות. לאיזה משלושת החלקים האלה צריכה מדינת ישראל להיות שייכת? זו תשובתה של תנועת החרות: מדינת ישראל חייבת לשאוף, עפ"י אורח-חייה, עפ"י מבחני ממלכתיותה, עפ"י הכרתה ורצונה, להיות חלק בלתי נפרד של אזור החרויות. ואזרחיה אינם נכונים, כאנשים וכבני-חורין להתייחס מתוך אדישות, נייטרליסטית כביכול, לכל סכנה של צמצום האזור הזה אשר בשמירת קיומו ובהרחבת השפעת עקרונותיו תקוות על העמים, לרבות העמים החיים בתחום השני ובחבל השלישי של העולם. מתוך ההכרה הזאת חייבת מדינת ישראל לבקש ידידים ובעלי ברית רשמית ובלתי רשמית, ברית קבע או לכברת-דרך...