1957-09-20 אלה היו שלושת הגורמים העיקריים במצבנו הפוליטי והצבאי, ושלוש היו התשובות שניתנו במשך שמונה השנים האחרונות.
הראשונה הייתה ההבלגה. מונח זה בתרגומו לאנגלית גרועה, לא-שייקספירית, משמעו – התאפקות. ברוסית מסורתית ומדויקת משמעו – פוגרום.
במשך שמונה שנים היה פוגרום והייתה הבלגה, כלומר – בעוד גברים ונשים הותקפו מהמארב, ילדים הפכו ליתומים והורים לשכולים – לא נעשה מצידנו מאומה. חיכינו עד שנהרגו עוד מאות יהודים, עד שנפצעו עוד אלפים. היינו מוכנים להוסיף ולחכות עד שאויבינו היו בוחרים ברגע הנוח להם ועורכים התקפה כללית עלינו בכל החזיתות.
יש לי הכבוד להודיע לכם, כי מה שקרוי הבלגה, או התאפקות או פוגרום – נדחה עתה ע"י רוב מכריע של העם בישראל ללא הבדל מפלגה או השקפה... ישראל מצאה תשובה אפשרית בדמות פעולות תגמול...
אנו טוענים, כי פעולות התגמול היו נכונות והולמות את השעה בשנת 1936 ו-1938. אולם עתה שוב אינן בעתן, ואינן מצדיקות את עצמן בשנים 1951 ו-1956. כיום שוב לא מתקיפים אותנו אלה הגרים בסביבתנו המיידית. שוב אין אנו מהווים עדה בלבד. עתה אנו מדינה. אנו מותקפים על ידי מדינות. מהו משמען של פעולות תגמול: הם הורגים בנו; אנו הורגים בהם. הם תוקפים אותנו; אנו תוקפים אותם.
זוהי מעין נקמת דם מזרחית.
דבר זה אין בו שום פתרון.
בעוד שפעולות התגמול מיוסדות על השיטה הטקטית של "פגע וברח", הצענו אנחנו שיטה המביאה בחשבון את מצב המלחמה. את מלחמת הגרילה העקובה מדם, את המלחמה הכוללת הטרומית. אנו הצענו את השיטה של שחרר והיאחז במקום.
הצעה זו נדחתה והוקעה.
היא הוכתרה בכינויים "מלחמת מנע", "תוקפנות" ו"טירוף דעת". אף על פי כן, ב-29 באוקטובר, הפכה אסטרטגיה זו לאקט של מדיניות רשמית.
וכאשר אומצה מדיניות זו, היא נשאה פרי. במשך שישה ימים שחררנו וכבשנו שטח הגדול פי ששה מכל מדינת ישראל.
