תשובה שלווה אך קלושה
מעולם לא טענו, כי בגלל התרועעותנו עם עם המשמידים החליטה מוסקווה לשלוח נשק למצרים או לבנות בשבילה את הסכר הגבוה באסואן. חישובים מדיניים ואיסטרטגיים אחרים היו בודאי נר לרגליה. אבל עובדה היא, כי כתוצאה של חישובים אלה, מנהלת מוסקווה, זה קרוב לחמש עשרה שנה, מדיניות אוהדת לאויבינו ועויינת לנו.
כפילות הקביעה הזאת איננה עניין לצליל מליצי; היא מחוייבת המציאות וההתבוננות המדינית. האוטומטיות, או אם יותר לומר כך, המעצמיות היא מן המדיניות והלאה. אהדה לגורם מסויים לא תמיד גוררת עויינות למי שהגורם הזה הוא אויב לו. גם אמריקה מנהלת, מעיקרה, מדיניות של אהדה לנאצר ותמיכה בו, אך אין לומר כי מדיניותה היא עויינת לישראל. נהפוך הוא. ביסודה, זוהי מדיניות ידידותית לנו. דוגמא אחרת לסתירה מדינית, שאינה מבטלת את קוויה המקבילים, ניתנה בפרק הקודם (בגין מתייחס לידידותה של צרפת הן לישראל והן לאלג'יר ולשליטה, בן בלה – ד.ב). לא כן רוסיה. מדיניותה היא גם אוהדת לאובינו וגם עויינת לנו.
מצווה ממלכתית היא לנסות לבטל, או להפחית, את העויינות הזאת. כך אמרנו בשוללנו לחלוטין, ללא סייג את הקומוניזם כהשקפת אנוש וכמשטר חיים. אין למדינת ישראל, המוקפת אויבים קרובים, כל ענין בהתמדת איבה בינה ובין עמי אירופה, החיים במשטר, שאינו מקובל עלינו...
הפחתת השלילה במדיניות אפשר להשיג, או לפחות לנסות להגיע אליה, על ידי מציאת נקודה חיובית במסכת היחסים ההדדיים. כך אומר, בכל הפשטות, השכל הישר. ואם נפענח את הנעלמים הללו, מבחינת היחסים הממשיים ביננו ובין הרוסים, ושאר עמי אירופה המזרחית, המודאגים מהתעצמותה של גרמניה, ברור לכל משקיף, כי נקודת המפגש יכולה להיות במדיניותה לגבי אותה גרמניה, תביעותיה, שאיפותיה, ותוכניותיה, הגלויות והנסתרות...
...לא כן בנוגע אלינו. המדובר הוא בעויינות ממושכת ופוגעת מאד. פסיביות משלימה לגביה, אין בינה ובין מדיניות ולא כלום. מדיניות תובעת יותר מיוזמה אחת ביותר מחזית אחת. איש אינו יכול, כמובן, לערוב לכך, כי בעלותנו על הדרך, המוליכה לקראת נקודת המפגש, נגיע אל המטרה החיובית. אבל הסיכוי ישנו. ולמענו כדאי ליזום ולעמול
