תשובה למתחסדים מבית ומחוץ

מאמר עיתון
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ט"ו כסלו התשל"ה, 29 בנובמבר 1974
מתוך:
עמוד 16
נושאים:
מדיניות חוץ - או"ם, יחסי ישראל-או"ם. בטחון - מלחמת העצמאות. הסכסוך הישראלי פלסטיני - סוגית הפליטים, פלסטינים

...ב-29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בחלקה של ארץ ישראל המערבית, בלי הגליל המערבי, בלי מחצית הנגב, בלי ירושלים כולה, בלי יפו, לוד, רמלה, ונצרת. לא הכל בישראל קיבלו את החלטת הגזורו [לא ברור במקור ט.ק.]. אשרינו שנמצאו מסתייגים ממנה אשר עמדו על זכותנו שאינה ניתנת לערעור לארץ ישראל ולירושלים. אבל אמת היא, כי ההנהגה הציונית הרשמית היתה מוכנה להשלים גם עם מדינה יהודית כזו, אשר היו בה 46 אחוזים ערבים.

מה קרה למחרת היום, ב-30 בנובמבר, לפני 27 שנים? נערכו עלינו, ברחבי הארץ, התקפות דמים והן נמשכו יום אחר יום, לילה אחר לילה; הלוחמים היהודיים, בכל הארגונים, גויסו כדי להגן על ערינו ומושבותינו. במשך שנים-עשר ימים תמימים השתתפנו בהגנה, ולא יצאנו להקפות נגד. קראנו לשכנינו הערבים שיחדלו מהתקפותיהם, משפיכת דם יהודי. אמרנו להם, בשפתם, כי הנה קרבה שעת השחרור המלא מן השלטון הקולוניאלי, ובארץ המשוחררת אנו רוצים לחיות עמם בשיווי זכויות, בכבוד, בקדמה אנושית.

הם לא שעו לאזהרה. הם דחו את היד המושטת לשלום. רק כעבור שבועיים בקירוב, בראשית דצמבר 1947, יצאנו, לוחמי האצ"ל, בקשת רחבה, להקפת הנגד הראשונה, שעליה כתב "הארץ" (לא מידידינו מאז ועד היום) כי היא משמשת מפנה במערכה נגד התוקפנות הערבית.

בעקבות השיכתוב הכוזב של ההיסטוריה על ידי עראפאת לפני עצרת או"ם, היא קיבלה המלצה המאשרת את זכותם הבלתי מעורערת של הפלסטינים לשוב לבתיהם ולרכושם, שמהם גורשו ונעקרו וקוראת לשובם. כפי שאמרתי בכנסת, כוונת קריאה זו היא לא רק ליריחו, חברון, או טול כרם, אלא ליפו ולרמלה, ללוד ולנצרת, לרחביה דירושלים ולמרחביה של "השומר הצעיר", ועוד.

קריאה זו נראית קידמתית שכזו. גורשו, נעקרו, ישובו. האמת היא, כי אין ריאקציונית ממנה. לו היתה מוצאת את הפועל, אין עוד מדינה יהודית. המתחסדים טוענים, כי "הפלסטינים", ועראפאת בראשם, נושאים בימינו את דגל הקידמה. ולא היא. הם באים, גם על ידי הסיסמא של "חזרה לבתיהם", להרוס ולחסל את המדינה היהודית. אין ריאקציה אפילה מזו.

תחיית המדינה היהודית בארץ ישראל תיקנה עוול בלתי נסבל. הריסתה היתה מחדשת אותו. זוהי הריאקציה. נניח, שהאנושות היתה נקראת להרוס את כל תחנות החשמל ולחזור לנר...

הריאקציה שבה אנו מדברים היא הרבה יותר נוראה מזו הדמיונית בלא חשמל. המדובר לא בחזרה לאור חלקי, אלא בכיבוי האור. לא בוויתור על שיפור הקיום אלא בביטול הקיום עצמו.

על הכל לדעת, כי לא ניכנע לריאקציה אפילה זו. כל מה שעלול להביא לחיסולה של העצמאות העברית הוא פסול, שפל ובזוי. את בעיית הפליטים הערבים יש לפתור בדרך אנושית. אלה, הנמצאים בארץ ישראל המערבית, נדאג אנו לפתרון בעייתם; אלה שיצאו למדינות ערב, עליהן החובה לפתור בעייתם. אין, ולא יהיה, שום פתרון אחר.