1955-12-30 יהודי, השונא יהודים, אינו רק חוטא חטא; הוא עושה שטות. על הקביעה השפוטה הזאת אינני חייב עוד להוסיף את אימרתו, המפורסמת עד כדי בנליות, של טיילרנד, לפיה יש ושטות גרועה מעוון. אנחנו מוקפים אוייבים, הרוצים למחות אותנו מעל פני האדמה. או יחד נעמוד נגדם, או איש מאתנו לא יותר. ההבדל העיקרי בין גיטו לבין אומה מתמצה בכך, שסכנה מבחוץ מפוררת אותו, אך מלכדת אותה... כפי שדרושים שנים כדי לאהוב, כן הם דרושים, כדי לא לשנוא. אנחנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, לא חונכנו ולא חנכנו, לשנוא את יריבינו; הם למדו לאהוב את השנאה. משום כך לא יכלו לדברינו להגיע אליהם. הדברים היו צודקים, נכונים, כנים, אך האזנים נאטמו, הלבבות נרעלו, שנאה!.. השמתם לב למוצאו הלשוני של התואר, שהוא לכם כתר? שם הפועל הרומי "סטודיאו", ממנו נגזר "סטודנט", פירושו הראשוני הוא לשאוף. כוונת הקדמונים, בוודאי, לא היתה לומר, כי כדי להיות סטודנט, מספיקה ה"שאיפה". יש, כמובן, ללמוד. סטודנט צריך ללמוד, כדי לדעת. עליו לשאוף ללמוד, ולא רק ללמוד לשאוף. אבל השאיפה, הטובה, החיובית, היוצרת, המעלה את היחיד, ועל ידו את הכלל, היתה תמיד, וצריכה להיות, מנת חלקו של כל סטודנט, ראוי לשמו. ובין שאיפותיכם, כי רבות הן, סטודנטים עברים, על נא תשכחו את השאיפה הנראית לי כאחת העיקריות בימינו: ליצור מצב, בו לא ישא עברי אל עברי את חרב השנאה. אנשים חפשיים אנחנו, כדי לחיות חופשיים, היינו מוכנים, ונהיה מוכנים, למות. נתווכח איש עם יריבו; נריב איש עם רעהו; ננסה לשכנע איש את אחיו; אך בין אם נוכל ובין אם לא נצליח, נקשיב, נשמע, נשתדל להבין – לא נשנא!
