תשובה למכתב אלמוני

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ט"ו טבת התשט"ז, 30 בדצמבר 1955
מתוך:
עמוד 2

"נהיית המונים" היא בבחינת הצלחה, ולפי הכרתי, אין הצלחתו של אדם הוכחת צדקתו. הסטודנטים שלנו חייבים לשאוף ללמוד, כי אפשר להיות צודק, בלי להצליח, כפי שאפשר להצליח, בלי להיות צודק. משני אלה עדיף השלישי: הצודק המצליח, או, במלים אחרות, המגשים את צדקתו. אבל מבין השנים, "גבורי" הוא הראשון. בפניו אכניע לבבי... ההסתמכות על "נהיית ההמונים" יכולה להיות השקפה מפא"י; אין היא השקפת החיים העברית. לו הצדק היה נאמד במספר תומכיו, היה ישראל מפסיק את קיומו, בטרם קמו רשעי עולם להכחידו מגוי... על פי הפילוסופיה העברית, שאמיתותה הוכחה מדור לדור, אף בקרב הגויים, יכול לקום אדם אחד ויחיד,ובפיו בשורת הצדק. לא זו בלבד שההמונים אינם נוהים אחריו, אלא הם ניצבים, או מוסתים, נגדו. ואף על פי כן, הוא הצודק. לעתים, אין הוא ואין הם רואים בנצחון צדקתו... הסטודנטים בורות מפא"י חייבים ללמוד כי זאב ז'בוטינסקי, בהיותו גלמוד ומוחרם במלחמתו למען הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, היה לא פחות צודק, מכפי שהוא היה, עת אנשי אחדות העבודה מינוהו, בהתלהבות חסידית, מועמדם לאספת הנבחרים. והוא לא פסק להיות צודק במלחמתו למען חידוש הכוח הצבאי העברי. גם לאחר שאנשי אחדות העבודה פנו לו עורף וגידפוהו, יחד עם חברי הפועל הצעיר, כ"מיליטריסט".