תפקיד האופוזיציה
ואל-נא ניתפס לסברה, שאצלנו דבר זה הוא בגדר מושג מובן מאליו. בשנת 1949 נתקיימה בישראל מערכת הבחירות לכנסת הראשונה, שנקראה אסיפה מכוננת ותפקידה הראשון היה לתת חוקה לעם, חוקת-כינון של מדינה חופשית , המטילה הגבלות לא רק על הרשות המבצעת אלא גם על רשות המחוקקת, ואפשר שההגבלות מן הסוג השני הן המכריעות. והנה לקראת מערכת-בחירות זו השמיע ראש הממשלה הזמנית באותו זמן, שהוא ראש הממשלה היום, דברים אלה: לא דרושה בבית-הנבחרים של מדינת ישראל שום אופוזיציה; אם יהיה צורך בביקורת על הממשלה תעשה אותה העיתונות. אחר כך נתברר, שבמדינתנו קיימת צנזורה על העיתונות. מכל מקום רעיון זה, שאין צורך באופוזיציה, לא נתקבל. אולי מותר לי לומר, כי תנועת החרות מילאה בשטח זה תפקיד חלוצי ומכריע כאשר הוציעה מלכתחילה – בניגוד לכל שאר הסיעות בכנסת – כי מאחר שהעם נתן בה בשנת 1949 רק מידה מסוימת של אמון, שאינה מספקת להרכבת ממשלה, היא תשרת את העם באופוזיציה, ושירות זה יהי לכבוד לה. מאז ועד היום נעשה המוסד הזה הקרוי אופוזיציה למוסד לגיטימי ומוכר.