שתי ממשלות שלטון אחד

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ט"ז אייר התשי"ג, 1 במאי 1953
מתוך:
עמוד 2
אנחנו, תלמידי בית-הספר המדיני של זאב ז'בוטינסקי, מאמינים, כי למדיניות החוץ של ישראל מטרה חיובית, דינמית: להביא לשחרור המולדת ולשלום. כמובן, הא בהא תליא, כפי שהסברנו וכפי שהמציאות מאשרת מאשרת זאת ערב ובוקר כל יום תמיד.
שליטי מפא''י, תלמידי בית-הספר האנטי-מדיני של איגוד המקצועי, טוענים כי למדיניות העברית מטרה סטאטית-שלילית:לא לתת לאויבים, קרובים ורחוקים, להחריב את מדינת ישראל. לכל הדעות יש לה, למדינת ישראל, אויבים: הם ניצבים לא רק בדרך להגשמת יעודה ההיסטורי, הם אף מתנכלים לעצם קיומה. מדינה אשר אויבים לה, חייבת לבקש בעלי ברית, הכיצד תהיה "ניטרליט"? איך היא יכולה להכריז את אשר בשעתה הכריזה בלגיה ואת אשר בימינו מכריזה שוויץ?
אם מושג "אויב" הוא ברור לגמרי, הרי לא לגמרי ברור הוא המושג "בעל-ברית". רבים מניחים, כי רק מדינה החותמת "באורח חגיגי" עם רעותה על ברית-הגנה-והתקפה היא "בעלת-ברית". טעות היא. איטליה חתמה, לפני מלחמת העולם הראשונה על "ברית חגיגית" עם גרמניה ואוסטריה – ונוספה על "האנטנטה"; ארצות הברית לא חתמו שום "ברית" עם אנגליה או עם צרפת – ונלחמו לצדו. הברית אינה ב"חתימה" אלא באינטרס המשותף.
ו"האינטרס המשותף" אינו מוכרח להיות זהה תמיד ובכל. המדינה יכולה למתוא בעל-ברית שעמו תלך כברת-דרך מסוימת, בה נפגשים ומתואמים האינטרסים הממשיים של שני הצדדים. בעלי ברית כאלה ישנם למדינת ישראל; הם ישנם בכוח...