שלושה פרדוכסים

"אברשה תתחזק" – "מנחם, זה כואב"... המלים הראשונות היו האחרונות שאמרתי לאברהם סטבסקי; המלים האחרונות היו האחרונות ששמעתי מפיו. האניה כבר היתה אחוזת להבות. הדים מהוממים של התפוצצויות ראשונות נשמעו מבטנה. עזרתי לבנים הנאמנים להוריד את סטבסקי הימה. הוא היה פצוע קשה. לפני שהגיע לסירונת קראתי עליו, מעל הסיפון העשרן, "אברשה התחזק" והוא השיב לי מלמטה את אשר כתבתי לעיל.
נפרדתי מחבר נעורי בקיץ 1939. תשע שנים לא ראיתיו. הוא נדד למערב הרחוק, אני הורדתי לצפון הרחוק. היתה המלחמה. התרחש החורבן. נעשה המרד.
יצאו הבריטים, קמה המדינה. כברה המלחמה, באה אלטלנה. וגם אברשה הגיע.
אחרי תשע שנים נפגשנו שוב באילו תנאים, אחרי אילו מאורעות עמדנו דבוקים חבוקים, מי יזכור כמה זמן. שנינו שתקנו, הוא בכה, גם מצער, גם משמחה. ומשנפרדנו כדי לשוחח הוא קרא לי "מפקדי". גערתי בו. מה לך, אברשה, כי תקרא לי בשם היום-טובי? השכחת את שמי? הוא בשלו. וכך קרא לי כל ארבעת הימים ההם. אבל כאשר הורד לסירונת, שותת דם, שב וקרא לי, כמו בימי נעורינו, בשמי הראשון ואמר שכואב לו. ככה זה. בשעת חדווה או פעולה יכול גם ידיד להיות מפקד, אבל כאשר כואב, אין עוד "מפקד" אלא יש- אם יש – ידי, אח, חבר נעוים, קשור נפש.
כאשר עליתי ביום ד' על במת הכנסת, כאילו שמעתי את אברשה שוב קרוא אלי: זה כואב. וזה הוסיף לכאוב. אבל ראה, ידידי שלי, כיצד מחנה המעלילים החל לסגת. אמנם הוא ניסוג באיטיות, בפחדנות בלי כבוד. אבל נסיגתו החלה. מרכז מפא"י אמר עליך, אף אחרי צאתך לחפשי, כי רצחת את ארלוזורוב. זה הוזכר לכנסת. אך מיד קם שר בישראל ובשם ממשלת ראש מפא"י (וראש וראשון למעלילים) קבע, כי אין לשום איש זכות חוקית או מוסרית לטעון כי היית רוצחו של ארלוזורוב. הכזב, אברשה, החל לסגת בישראל. אבל העיקר הוא, שזה מוסיף לכאוב. משום כך האמת תנצח. אין זה פרדוכס.