שינויים בעולם
יש ביקום אין-סוף; יש עלי אדמות נשק; אך אין נשק סופי. בכל התקופות נטה האדם לחשוב, כי כלי המלחמה האחרון, אותו המציא, הוא הסופי. נטייה זו אולי עברה מנושא השריון הקדמון ועד לנושא השריון החדיש. אך ממש- אין בה. ניסיון כל הדורות הוכיח, כי בשביל מוחו של האדם, אשר נצטווה על החיים ועל החרות, אין נשק שנגדו אין.
אירופה יודעת, כי בלעדי אמריקה לא תעמוד; אך לפתע הוברר לה כי אמריקה, לא תוכל בלעדיה. שוויון הסיכון חיסל, במידה רבה, אולי מכרעת, את רגש הנחיתות; הוא גם עלול לסלק את המרירות, אשר נחיתות, אמיתית או רגשית היא אמה יולדתה. תודעה חדשה נסכה בליבותיהם של בני אירופה. אנשים גאים הם. אך בשנים האחרונות הרגישו, כאילו היו בני חסות, מוגנים, אך מושפלים. עתה חוזרת אליהם הכרת חשיבותם, או אף שליחותם.
האמונה במזלו של המוליך, אין לראות בה תפלות גרידא. מצביא מוחץ כנפוליאון בונאפרטה, בוודאי שם מבטחו ביזמה במחשבה, באפתעה, בתכנית, בכשרון, באומץ, כלומר בכל התכונות הטבועות באדם, או המתחשלות בו. אף עלי כן, בבואו לתאר משדות הקרב באיטליה, את סגולות המפקדים בפני הדירקטוריון, לא היסס להוסיף: "יש לו מזל בקרב או אין לו מזל בקרב".
שנוי אחר, שהתחולל בימינו, אינו צבאי, אלא מוסרי; הוא חל לא על ארצות-הברית, אלא על ברית המועצות. אופייני הדבר, כי דווקא בשנים האחרונות, בהגיע רוסיה לאחד משיאי כוחה הגשמי, נשתנה יחסם של רבים אליה ואל מה שבני דורנו הורגלו לקרוא "מפעלה".
משטר "הדיקטטורה של הפרולטריון" היה מראשית בריאתו משטר דיכוי אפל. אבל בתקופה הראשונה לקיומו היו עדיין רבים בעולם, שהתייחסו אליו באהדה, או בסלחנות, או באהדה סולחת כל. הכוונה אינה, כמובן, לחברי המפלגה מן הטיפוס החדש, שהחליטו, פעם לכל ימי חייהם, להיות עבדים לכל מי שהצליח להשתלט על המשטרה החשאית במוסקבה. אבל האמת ניתנת להיאמר, כי בשנות העשרים והשלשים היו באמריקה קאפיטליסטים מובהקים, אשר בדחותם את הקומוניזם בארצם, העריכו בחיוב, אם לא למעלה מזה, את ה"מפעל" ההולך ומוקם ברחבי רוסיה. ואילו כל הסוציאליסטים בעולם, אף אם חבריהם לדעה הרוסיים דוכאו, נורו או הוגלו והורעבו, שמר, אי שם בפינה חבוייה של נשמתם, על חיבה למשטר, בו אמצעי היצור הועברו, על פי המליצה המרכסיסטית המקובלת, לבעלות העם.