1958-01-17 בין שני עננים אפלים אלה, מבקש האדם את דרכו אלי מדינה, בה חרות וצדק נשקו. את המדינה הזאת, שתעלה מנסיון התנגשות הקצוות, מיסורי המדינות המפקירות והמעבידות כאחת, אפשר יהיה אולי לכנות בשם ה"מדינה הסומכת". אך לפני שנבהיר את מהותה, נעמוד על שמה. משמעות כפולה לפועל "לסמוך". אפשר "לסמוך על"... ואפשר "לסמוך את"... לשני המושגים אחיזה במקורות ועל אלהי ישראל נסמכו; אשר יסמך איש עליו (ישעיהו) ורוח נדיבה תסמכני (תהילים) ועוד. לסמוך פרושו איפוא, גם לתת אימון, לבטוח, וגם לעזור, לתמוך.
המדינה בה החרות והצדק צועדים יחדיו, אינה מעבידה את אזרחיה. היא אינה מנשלת אותם משום מקורות פרנסה, גם לא של אמצעי יצור. בדרך כלל היא סומכת עליהם, על יוזמתם, על תבונתם, על יושרם, על כושר היצירה שלהם. אך היא אינה מפקירה את אזרחיה. היא סומכת אותם. היא דואגת לכך, שכל אזרח ותושב, הכשר לעבודה, יקבלנה; שכל העובד יזכה כפרי עבודתו, בקיום הוגן לו ולבני ביתו; ושכל מי שאינו אשם בביטולו מן העבודה, וכל מי שאינו מסוגל לעבוד, לא יושלך ולא יפול. זהו הליברליזם האמיתי.
ואלה ההבדלים. במדינה מפקירה אין צדק, גם אם יש בה חרות, במדינה מעבידה אין לא חרות ולא צדק. ב"מדינה סומכת" מובטחת לכל אזרחיה חרות-אמת, זולת ה"חרויות" הארורות מהן צף הקומוניזם, לרעב, ליחפנות, לבערות, להעדר קורת-גג, לחולי. צדק מושלם לא הושג בה. אך חוסל בה אי-הצדק המוחלט. הבדלים מעל לקיום הוגן, אין בהם שום טרגדיה; יש והם מוצדקים ומקדמים את האדם. כל קווי ההגנה של העולם החפשי, העומד מול פני התקפה מתמדת, אף לא צבאית, של נושאי עבדות, הם חשובים. אך מי יודע, אם החשוב בהם אינו ה"קוו" המוליך אלי עולם של "מדינות סומכות".
