1958-01-17 יש, ברחבי תבל, מורא בפני הכוח האדיר, שרוכז בידי שליטי הקרמלין והקומוניזם, ההולך לפניהם, או הצועד מאחוריהם. אולי אף יש יראה בפני מה שתמיד מעורר אותה: ההצלחה. אבל אהדה? אין עוד איש באמריקה, או בצרפת, או באנגליה, או באוסטרליה שיגיד: ליברל אנוכי, לכן אוהד אני לברית-המועצות. להיפך. כל בו-חורין אומר היום: משום שליברל אנוכי, שונא אני את השעבוד הקומוניסטי. אין עוד איש שיטען: סוציאליסט אנוכי, ולכן עיני ולבי אל העולם, בו בוטלה כליל הבעלות הפרטית על אמצעי יצור. נהפוך הוא. כל הקורא לעצמו סוציאליסט יגיד, או לפחות יחשוב: מפחד אני אימת מוות מפני ה"סוציאליזם המתגשם"; אבדני הוא.
זה שנוי ערכין יסודי, שעוד יתן אותותיו בימים באים. אך ברי, כי האנושות המבקשת, בתוך גיא המורא את דרכה, אינה יכולה להסתפק במאזן שלישי, בחידוש התחושה לגבי מה שאינו קידמה, אינו טוב, אינו צודק, אינו משחרר. אמנם האומר: אינני רוצה בחושך, כאילו אומר: באור בחרתי. אבל היכן האור? איך יעלה? האדם יוסיף לבקש תשובה חיובית למאוויו.
בני הדורותיים האחרונים, לא כבני הדורות הקודמים, זכו, או אולי "זכו", ללמוד מנסיון כפול. לנגד עיני רוחם ובשרם נצטיירו שתי צורות שלטון, שני טיפוסים של מדינות. את האחת אפשר לקרוא ה"מדינה המפקירה"; את השנייה- "המדינה המעבידה".
