שאלות ותשובות עם השר מנחם בגין בצוותא בקיבוץ הארצי

האלוף שאלתיאל היתנה תנאי, שנכבוש את דיר יאסין, ולא נסתפק בפשיטה. ב-48 עמדנו בפני השמדה. הם החלו ברציחות. התקיפו גם אוטובוסים. בימים ההם היה צורך לבוש את דיר יאסין, כי צריך היה לעשות שם שדה-תעופה. לכן אמרו: תכבשו. כך עלו על דיר יאסין. הודיעו מראש ברמקול לעזוב את המקום, כדי למנוע פגיעה בנשים וילדים. האמת היא, שברגע מסויים נתקלקל הרמקול, ואולי חלק לא שמע. עובדה היא, שחלק גדול כן שמע ונס להרים. האזהרה ניתנה בעוד מועד. היחידה מנתה בין 120 ל-130 חיילים מן האצ"ל ומן הלח"י. כאשר ספרנו את הנפגעים, התברר שיש לנו 4 הרוגים ו-40 פצועים. 40 אחוז נפגעים. היה קרב קשה. בעיצומו של הקרב נזרקו רימונים לבתים, שמהם ירו על החיילים. כל צבא עושה זאת בלית ברירה בעיצומו של קרב. כשנזרקו הרימונים, נהרגו גם נשים וילדים. גם היום זה קורה, כאשר אנחנו מפציצים מאוירונים. זה נכון, אדם תרבותי תמיד יביע צער על כך. גם חייל הוא דם. גם לו אסור להיהרג כאשר יורים עליו. יותר אי-אפשר היה לעשות. הכפר נכבש – ואחרי כן סיפרו מה שסיפרו. היום מצטערים על כך. ואני רוצה לומר פה שוב, בכנות – בה אני רגיל לדבר – בהתקפות רבות של ארגון ההגנה, אשר ב-15 במאי אמרתי עליו, נוער כזה לא קם לנו מימי בר-כוכבא, הנוער של ההגנה, הנוער של הלח"י והנוער של אצ"ל. אני מאמין בזה באמונה שלימה – בפעולות רבות נפגעו נשים וילדים רבות מאות. ומעולם לא ניקרנו עינים ומעולם לא טענו מה שטענו כלפי הבחורים שלנו. בגליל, ובסביבות ירושלים – קיביה היה אצלנו. חיילינו, צבאנו, כולנו הצטערנו על זה. קרה! מה ההבדל? צריך לדאוג לכך שנשים וילדים לא ייפגעו. בכל תקופת לחימתנו דאגנו לכך, גם בדיר יאסין, אולם לפעמים אין דרך אחרת. מה יכולנו לעשות – וגם היום – כאשר מרצחים מסתתרים בכפרים האלה? אין דרך אחרת. אלא למנוע מהם את האפשרות לרצוח אותנו. יסבירו לי, איפה יש מוסר מלחמה אחר, אם רוצים להגן.