רוצים משבר ממשלתי?

הכללים הנודעים הם אלה. Culus region elus ratio מי ששולט הוא הצודק. מי שהשלטון בידו, הוא Capax Imperii. וכן, להיפך. אם מישהו אינו בשלטון, משמע שאין הוא צריך להיות בו. אין שלטון השכל: יש שכל השלטון ובלתו אין. לא דרושות הוכחות; החזקה היא ההוכחה הכמו-מתימטית, כלומר היחידה והמספיקה. כדי לאמץ כללים אלה אין כורח ללכת אל הטוטליטיריות, הקרוייה אידיאולוגית, של הקומוניזם או הפשיזם. אפשר גם להתבונן בדימוקרטיה הגואלת של אנקרומה, או בדימוקרטיה המודרכת של סוקרנו, או בהמונים המריעים לקאסם, כל עוד החזיק בשלטון, ולעורפו, משנטל את השלטון.
האם פילוסופיה מעין זו תוטל על עמנו? הכפשע ייחשב לה, לאופוזיציה פרלמנטרית, לשאוף להוריד את הממשלה בדרך ההצבעה החוקית והלגיטימית בבית הנבחרים? למה מטיפים ראשי-מטה-הזעם?כדי למנוע, בימים באים, כל אי הבנה, הריני להודיע לכל אלה, שלמדונו בשבוע האחרון פרק בפטריוטיזם, כי, אם תהיה לנו הזדמנות ליצור רוב בכנסת למען הביע אי אימון בממשלה הזאת, או למען הניע את ראשה האימפולסיבי לריצה אל הנשיא עם הודעת התפטרות, נשתמש בהזדמנות מצוייה זו מתוך הכרה, כי לא זו בלבד שאנו מפעילים את זכותנו, אלא, בעיקר, עושים את חובתנו כאופוזיציה פרלמנטרית ראוייה לשמה.
לאחר הודעה מזעזעת זו, שהיתה מעוררת צחוק רם בכל מגדלי הווסטמינסטר, יאמינו לי, בוודאי, אם אומר, כי, בקשר עם הצעת החוק החוזרת שלנו לביטול תקנות החרום הבריטיות, הכוללת תקופת מעבר למען קבלת חוק ישראלי לשמירת הבטחון באזורים לאורך קווי שביתת הנשק, לא היתה לנו כלל כוונה כזו. רצינו בכל הפשטות, להביא לכך, כי הכנסת תעביר לוועדה את הצעתנו לדיון טרומי, או ככתוב בתקנון, להכנת ההצעה לקריאה ראשונה.וצרפנו, בדרך הטבע הפרלמטרי, את קולותינו לאלה של סיעות אחרות, באופוזיציה ובקואליציה, כדי שהן תצרפנה את קולותיהן לאלה שלנו. כדי לספור ידים, צריך לצבור קולות. אחרת, יספיק השליש המפא"יי בכנסת, אפילו בלי תמיכה צדדית, להפיל כל הצעה, שלא תמצא חן בעיניה.
...עדיין לא תמה רשימת הטענות המחרידות כנגד האופוזיציה, אשר בדרך כלל לנים עליה, כי אין היא מסוגלת להתלכד, אך כאשר היא מצביעה יחד, שואלים אותה בתמהון קורע לב, איך יכולתם להצביע כך? הטענה השלישית למנין היא, אין בענין כזה (ההדגשה במקורות) יכולתם, לו אף בעקיפין, לסכן את המשך קיומה התקין של הממשלה? הן המדובר הוא בבטחון, כלום מותר לפטריוטים (תודה רבה) לתקוף ממשלה על רקע זה.
לו הטענה האמורה היתה חוצה לא רק את הים, אלא גם את האוקיאנוס, היה צחוק אדיר פורץ ומתגלגל ומהדהד מלונדון עד אוטבה ועד וושינגטון. וקבלתי, כי מן הדמוקרטיות האנגלוסכסיות הללו עלינו ללמוד בכל יום תמיד. נתבונן ונלמד.
ראש הממשלה של בריטניה עשה הסכם בטחוני עם נשיא ארצות-הברית. שר הבטחון שלה – שם התפקידים הללו הם נפרדים – סמך ידו על הסכם נאסאו. מר טורניקרופט מסר הודעה בבית הנבחרים, כי כל המומחים הצבאיים המוסמכים של ארצו, ראשי המטות של שלשת החילות ביבשה, בים ובאוויר, משבחים את ההסדר של אספקת צוללות וטילי פולריס על ידי אמריקה לבריטניה. אבל האופוזיציה הבריטית, המרושעת והאנטי פטריוטית, הגישה, על ענין זה, הצעה להביע אי אמון בממשלה, הקרוייה בווסטמינסטר הצעת גנוי.
בקנדה טען שר הבטחון, כי ארצו חייבת לקבל, מידי ארצות-הברית, ראשי חץ גרעיניים. אך ראש הממשלה סבר אחרת. האופוזיציה הגישה על רקע בטחוני מובהק זה, הצעת אי אמון בממשלה ואף השיגה את מבוקשה והפילה אותה. כל שלש סיעות האופוזיציה ( לידיעת הרמטכ"לים לשעבר: בקנדה, על אף שיטת הבחירות האזוריות, קיימות שלש אופוזיציות נוגדות, בענינים יסודיים רבים, אחת את רעותה) התלכדו בהצבעה השלילית המוראה ואילצו את מר דיפנבייקר, זמן קצר לאחר הבחירות, לשוב וללכת אל העם.
בארצות הברית של אמריקה יצא נשיאן הצעיר למערכה, שנחשבה לגורלית, על הרחקת הנשק האטומי הרוסי מקובה. האופוזיציה הרפובליקנית הודיעה, כי חזית זו נפתחה וזומנה לקראת מערכה אחרת לגמרי – של הבחירות לשני בתי הקונגרס. ועוד היום אין הרפובליקאים. לא רק גולדווטר השמרני אלא גם יעבץ הליברלי, פוסקים להתקיף את מדיניות נשיאם וממשלתם על רק בטחוני זה.
יודעני, כי לאחר הבאת שלש הדוגמאות הללו, יקום בר-סמכא ויאמר: יפה דרשת, אך כלום אתה משווה את מצבנו לזה של אנגליה, קנדה, ארצות-הברית? האמינה לי, אדון בר-סמכא, אני יודע את ההבדל בינינו ובניהם לא פחות, מכפי שידוע לי על קיומה של מרוקו באפריקה הצפונית, או של עיראק בחלק העולם, הקרוי משום מה המזרח התיכון. אבל ראש מפא"י, למשל היה בטוח כי 118 חברי כנסת, בפניהם הוא עמד ב-20 בפברואר 1963, אינם יודעים לא על ראבאט ולא על בגדד. והוא ספר, בכל רצינות ובקול מורם, לתינוקות דבית רבן ישראל, כמה מדינות ערב מקיפות אותנו, כמה ערבים ישנם בהן ועוד חידושים מוחצים כאלה.
הארצות מוכרות; ההבדלים ידועים. כוונתי לטענה העיקרית, לפיה אסור לפטריוטים לתקוף את הממשלה על עניני בטחון, כפי, ומשום, שהיא מחליטה עליהם. טענה כזו ראויה להישמע בין אלה המוסיפים להאמין בכלל הנחמד: ,,נצ'לסטוו לוצ'שע זנאיעט", השולט הוא הצודק, הוא היודע. בני חורין ינודו לכלל כזה. אנחנו מעולם ל אקבלנוהו; ולא לפיו ננהג.
אם שר בטחון, זה או אחר, יופיע בפנינו בלווית יועציו הצבאיים, אף אם לא ייעץ להם מה לעוץ לו, ויען, בשמם או בהסכמתם, כי דבר זה או אחר דרוש לעמנו מבחינת מדיניות הבטחון, לא נקבל את הודעתו ואת דעתם מבלי לבחון אותן במהותן. נמצא, מתוך התבוננות עצמית, כי טוב הדבר, נתמוך בו, גם בהיותנו באופוזיציה; נגיע למסקנה אחרת, נתנגד ונאמר זאת.
אתן שתי דוגמאות מעשיות. דעתנו השקולה היא, כי מדינתנו חייבת לפתח את מקורות האנרגיה האטומית. לכן נוסיף לתמוך בעמדת הממשלה, בענין זה, גם אם יצעקו עלינו חמס: איך, איכה אתם, האופוזיציה העקבית ביותר, יכולים להסכים למתן מכשיר כזה בידי הממשלה הזאת. מאידך גיסא, הגענו למסקנא, לאחר לימוד ודרישה, כי ניתן לקצר את תקופת השרות המגוייס של הבנות, לכן הצענו להקטינה ונתמוך בהצעותיהן של סיעות אחרות המציעות את קיצורה. ואם יזעקו לעומתנו: איך, איכה אתם, הנאמנים על הבטחון (תודה רבה) יכולים להציע קיצוץ שכזה – נוסיף לעמדו על דעתנו. ולמומחים הצבאיים שלנו נאמר דברים פשוטים. אם אתם מורינו ומפקדינו היקרים, תסבירו לנו, כמה חלקי חילוף ישנם בטנק, בתותח, במקלע. נקבל דעתכם ללא היסוס; אבל את מדיניות הבטחון לא אתם תקבעו בשבילנו; נקבענה, בשכלנו הדל, בשביל עצמנו. הכלל הדמוקרטי הגדול של עליונות הרשות האזרחית הנבחרת על כוחותיה המזויינים של המדינה פירושו לא רק הטלת מרותה של הממשלה על הצבא לחילותיו, אלא מתן זכות לכל נבחרי האומה, לרבות אלה המשרתים אותה באופוזיציה, לקבוע כי שר בטחון מסויים, כיועציו הצבאיים, עשו מעשים טובים, או מעשים רעים. מסייה שובין ינהג אחרת. אנחנו לא נלך בעקביו.
בטחון אינו מושג מופשט. מלחמה בסוכני ריגול ובהסתננות אוייבים – בטחון הוא; מניעת הפצת מודעה מטעם וועדת הבחירות המרכזית האומרת, כי כל אזרחי המדינה זכאים להצביע על פי הכרתם, בלא פחד מפני רדיפות – איננה בטחון. המוסד המינהלי, הקרוי ממשל צבאי, אינו מטפל במלחמה מן הסוג הראשון; הוא עוסק במניעה מן הסוג השני. חלוקת נשק חם בקרב בני המיעוטים, יש בה בתנאים מוסיימים, סכנה לבטחון האומה; הממשל הצבאי הוא המאשר והמאפשר מתן נשק למי נחשב בעיניו, אולי מתוך טעות העלולה להיות טרגית, ל,,מיהמן". לו בתנועת אוכלוסין ערביים לעבר רכוזי האוכלוסין העבריים, לראשון לציון, לרמת גן, לפתח תקווה ועוד היתה סכנה פוטנציאלית, הרי הממשל הצבאי אינו מונע תנועה זו והיא מתפתחת, לעיני כל מי שרוצה לראות, על אף קיומו. אך לא בלי ענין הוא, כי תנועה זו ניתן לה תמיד לגבור, משום איזה מקרה מוזר, על סף בחירות ,לכנסת השלישית, הרביעית ועוד. אף על פי כן מותר לאזרחים מסויימים לחשוב, משום כך אומר (דום!) שר הבטחון (!!!) כי המוסד הזה דרוש לבטחון המדינה; ומותר לחברי ולי לחשוב, כי לא זו בלבד שאין הוא דרוש עוד לבטחוננו, אלא הוא מזיק לו בתכלית. זהו הויכוח. והרוב, יהיה אשר יהיה, יחליט. ואין צרך לצאת מן הכלים.
ביום ה-22 במאי 1951 קבלה הכנסת את ההחלטה הבאה: ,,הכנסת מחליטה שתקנות ההגנה (שעת חרום) 1945, הקיימות עדיין במדינה מאז השלטון הבריטי, עומדות בניגוד ליסודות של מדינה דימוקרטית, ומטילה בזה על וועדת החוקה, חוק ומשפט להביא לכנסת תוך שבועיים הצעת חוק לביטול התקנות הנ"ל". החלטה זו לא קויימה עד עצם היום הזה משום שמפא"י כפתה את הסיעות, אשר תמכו בה, לבלתי תת ידן לביצועה. ואולי זוהי אחת החרפות הגדולות שהוטלו אי פעם על בית הנבחרים שלנו, באשמת מפא"י ומנהיגה.
אך כיצד נתקבלה ההחלטה העקרונית ההיא? בעדה הצביעו 53 חברי כנסת; נגדה אחד; 48 הודיעו שלא ישתתפו בהצבעה. בשם אילו סיעות היא הוגשה? על כך מספרים דברי הכנסת. חבר הכנסת חנן רובין (זכרונו לברכה) הגיש את ההצעה בשם הסיעות הבאות, על פי סדר ייצוגן הפרלמנטרי דאז: מפלגת הפועלים המאוחדת, החזית הדתית המאוחדת, תנועת החרות, מפלגת הציונים הכלליים, המפלגה הקומניסטית הישראלית, וחברי הסיעה הספרדית. זכורני היטיב כי אנשי מפא"י, בשמעם שמותיהן של שתי סיעות יוצאים מפיו של רובין המנוח, קראו: הא! אבל כך נתקבלה ההחלטה. אחרת, היתה מפא"י ותומכיה מפילים אותה. לו היה לאל ידם לעשות כן, הם כבר היו משתתפים בהצבעה.
חודש לאחר מכן, ב-25 ביוני 1953 נתקבל בכנסת ,,חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם". מנהיגה של מפא"י התנגד בכל כוחו לחוק הזה; אבל כוחו לא הספיק לו, כדי למנוע את קבלתו על ידי כל הסיעות, זולת מפא"י. ביאושו כי מר, פנה אפילו אלי. אפילו למה? עד אז כבר הספיק להשוות אותי, מעל במת הכנסת, למי שהשמיד ששה מיליונים יהודים כפי שעשה, בימים עברו, בפיו המפוקר, כלפי זאב ז'בוטינסקי, המטריד את מנוחת עצביו המתגוששים עד עצם היום הזה (ראה דברי הכנסת מיום ג' השבוע). והוא פנה אלי בקריאה פטריוטית ופטטית שמעטות כמותה לציון. כלום, כתב אתה (ההדגשה במקור) תתן יד, על ידי חוק זה, למרגלים קומוניסטיים. השיבותי לו, כמרגלים נמצאים לאו דווקא בכנסת ואולי דווקא לא בכנסת, (לשרותים הנסתרים יש קצת שכל); מרגלים ליכולים להימצא במקומות שונים (כעבור תריסר שנים התברר, כי אירע לנו, מחמת חיבת חנופה, האסון הבחוני הנורא הקשור בישראל בר). אולם חוק חסינות דרוש בכל מדינה דימוקרטית, לחברי הפרלמנט כדי שלא תאיים אליהם הרשות המבצעת במכשירים העומדים לרשותה. לו חברי ואני היינו מתרשמים מן הקריאה הצבועה ההיא, לא היה מתקבל חוק החסינות. וכלל לא מן הנמנע הוא, כי ראש מפא"י, כשר הבטחון, היה משתמש בחוקי החרום הבריטיים, כנגד חברי כנסת, לאו דווקא קומוניסטיים.
המסקנא המשתמעת משתי דוגמאות מובהקות אלו, היא כי לא נבקש מידי מר בן-גוריון שום ציון לא לפטריוטיזם שלנו, לא לנאמנותנו לבטחון הלאומי ולא לאנטי קומוניזם שלנו. ולא נושפע כלל על ידי צמדו החביב חרות – מק"י, או על ידי הטרויקה החדשה חרות-מפ"ם-מק"י, או על ידי החמישיה חרות-ליברלים-מפ"ם-מק"י-אגודה. נפעל על פי שיקולינו המדיניים, הפרלמנטריים. נצביע עם כל סיעה, ללא יוצאת מן הכלל, בענין שאנחנו חושבים אותו לטוב ומועיל לעמנו. ואם מישהו יוציא בגלל הצבעותינו אלו, ,,קווטיש" לאמור: ראו נא, ראו נא, חרות עם השמאל הקיצוני, או חרות עם הקלריקלים של הארגודה או חרות בחזית אחת עם מפא"י - שיצעק לו כאוות נפשו.עלינו אפשר להשפיע בנימוקים הגיוניים, לא בשערות תלושות. הן תפולנה ארצה. לא נטרח להרימן. נוסיף ללכת בדרכנו שהיא היחידה הראויה למפלגה מדינית ולאופוזיציה נאמנה.
יש אומרים, כי עמדתנו המוצהרת בענין התקנות הבריטיות והממשל הצבאי אינה פופולרית. יתכן. אם זה כך הרי עובדה משוערת זו אינה אלא מוסיפה תוקף מוסרי, לעמדה, שנקטנוה, ביחס לתקנות, מאז קום המדינה, וביחס לממשל מזה חמש שנים, מאז הוא התרוקן כליל מכל משמעות בטחונית. אופוזיציה, יותר ממשלה, שבידיה השלטון ומכשיריו, דואגת, בדרך הטבע, לפופולאריות של החלטותיה. אבל אוי לו למוסר הציבורי, הניתן על ידי תומכי ממשלה או על ידי מתנגדיה, אם הוא נבדק באספקלריה של פופולריות בלבד. המערכה שלנו, בענין זה, היא מעל לכל מוסרית. והיעדרה של פופולריות משוער לא ירתיענו מלהוסיף לנהלה. עמדתנו צודקת מבחינת הבטחון והמוסר הלאומי גם יחד. לא נוותר עליה.