רוב ומיעוט

לאחר שההנהגה הרשמית קיבלה, באיחור של 20 שנה, את עקרון המדינה העברית, היא חייבת לדרוש, כי זכות האופציה תינתן לכל יהודי ויהודי בעולם, הרוצה לחזור למולדתו; כי כל יהודי, המצהיר: ביתי הוא בארץ-ישראל, יוכר כעקור, הנחשב לאזרח הארץ לא פחות מאשר העקור הצרפתי היה נחשב לאזרחה של צרפת, העקור הבלגי לאזרחה של בלגיה וכו' גם אז כשנמצא מחוץ לגבולות מדינתו. אם העקרון הזה יתקבל על-ידי גורמי חוץ, לא נוכל לומר; אבל אנחנו בוודאי חייבים לקבלו. ואם אנו מקבלים אותו, מתנפץ סוף-כל-סוף מעגל הקסמים, מה קודם למה: שלטון לרוב, או רוב לשלטון. אנחנו רוב בארץ-ישראל, ובשם הרוב הזה, המורכב מאזרחי הארץ החיים בה ואזרחיה החוזרים אליה, רשאית וחייבת לפעול ממשלה עברית זמנית, שפעולתה הראשונה, כמובן, תהיה להחזיר את המנושלים לאדמתם. כאן הצדק וההומניות, כאן הדימוקרטיה האמיתית; כאן מקור ההסברה - לא לבריטים, שאתם לנו שפה אחת: שפת המלחמה - אלא לעמי העולם החפשיים, כאן היסוד לדרישה להעברה מיידית של השלטון לידי ממשלתנו העצמאית.