קיצוניות מאונס

כבר הסברנו לא פעם, כי רק מדינה שאין לה אוייבים, או החושבת לפחות, שאין לה אוייבים, יכולה להכריז על נויטרליותה. מדינת ישראל אוייבים לה, הרוצים להשמידה. מדינה כזו, בידודה הוא תקלה הגובלת באסון, ומדיניות בריתות הוא צורך חיוני לה. ועוד יש לנו, כפי שבוודאי היו, בעלי ברית בכוח. התנאי לרכישתם הוא, שנבין, כי בזמננו לאו דווקא זהו בעל ברית, החותם על חוזה פורמלי או המבטיח אהבה נצחית (עמו למשל, טורקיה ויוון), אלא זהו בעל-הברית, המוכן למען האינטרס שלו, ללכת עם מבקשו כברת דרך.
מדיניות בריתות כזו דרושה לאומה אולי לא פחות מכלי נשק; היא גם אפשרית עם גורמים שונים ובכוונים שונים. אבל ברית וערובה אינן היינו הך. להיפך, הן סותרות אחת את רעותה. ערובת בטחון, גם אם מישהו קורה לה, בלשון סגי נהור, חוזה בטחון "הדדי", אינה אלא פרישת חסות חד צדדית של מעצמה גדולה על מדינה קטנה. ערובת חסות כזו היא לא רק עלבון צורב; היא גם אשליה נוראה, וסכנה חמורה...