עם, מדינה, דת

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ט' תמוז התשכ"ד, 19 ביוני 1964
מתוך:
עמוד 3

ומה על מדינה ודת? הדעה המקובלת היא כי במדינות הדימוקרטיות קיימת הפרדה בין זו לבין זו. אולם זוהי טעות מקובלת. לא מניה ולא מקצתיה. בארצות הדמוקרטיות קיימת, או נדרשת, הפרדה בין מדינה לבין כנסיה, אך אין בהן הפרדה בין המדינה לבין דת. זהו הבדל יסודי מאד. כדי להמחיש אותו, אביא שתי דוגמאות.
באנגליה לא זו בלבד שאין הפרדה בין מדינה לבין דת; בעצם אין בה להלכה אפילו הבדלה בין המדינה לבין הכנסיה, זו האנגליקאנית. המדובר הוא במה שהאנגלים קראו th established church או, בתרגום חפשי, הכנסיה המיוסדת. נושא הכתר, בין שאר תאריו שהם נחלת העבר, נקרא עד היום ,,מגן האמונה". הכוונה היא לאותה דת, כפי שעוצבה באנגליה מימי היפרדות מרומי.
בארצות-הברית של אמריה יש הפרדה בין המדינה לבין כנסיה. הפרדה זו באה לידי ביטוי כתוב וחרות בתיקון הראשון, משנת 1791, לחוקה, הפותח את מגילת הזכויות. התיקון המפורסם ההוא מתחיל במלים: הקונגרס לא יחוקק שום חוק... יש במלים אלו משמעות מיוחדת. הן באות להוכיח, כיצד עם בן חורין, החרד לזכויותיו, יודע להגביל גם את מחוקוקיו הנבחרים על ידו. אפילו כל הקונגרס כולו, על שני בתיו ועל כל חבריו, היה מקבל פה-אחד חוק בענינים מסויימיו (כך במקור – ד.ב), הכלולים בתיקון הראשון, הרי חוק זה היה חסר תוקף. מכאן המלים המוחלטות, הקבועות בחוקה שהיא החוק העליון במדינה: הקונגרס לא יקבל שום חוק. ואילו בהמשכן הישיר של מלים אלו נאמר respecting an establishment religion בנוגע ליסודה (הקמדת מוסד) של דת". יש, כפי הנראה, במשפט זה הד ,,ולכנסיה המיוסדת" כפי שהוקמה בארץ, ממנה באו אבותיהם של מחברי החוקה האמריקאית.
אך כלום יש באמריקה הפרדה בין המדינה לבין הדת? מחבריו של המסמך, והוא אחד המסמכים האדירים בתולדות העמים, שקדם לחוקת ארצות הברית, הלוא היא הצהרת העצמאות, משנת 1776, של שלוש עשרה המושבות, לא גרסו, על פי כל הסימנים, הפרדה מעין זו. בהעלותם את זכותן להיפרדות ולעצמאות, הם מסתמכים בהקדה לההצהרה על ,,חוקי הטבע ואלוהי הטבע", ואילו לסיומה הם קוראים לשופט העליו של העולם" ונותנים מבטחם ,,בהגנתה של ההשגחה האלוהית". אבותיה הרוחניים של הצהרה היסטורית זו וחותמיה כגון ג'פרסון, פראנקלין, לי, שני האחים אדמס, טום פיין, ועוד לא היו ידועים כאנשים דתיים. רובם היו אגנוסטיקונים. ואף על פי כן, בצאתם למלחמת השחרור, ובהחליטם להקים מדינה חדשה, המושתתת על אבני החופש, הם השמיעו את הדברים האלה כפי שהוצאתים בתרגום מן הנוסח המקורי של הצהרת העצמאות.
אין באמריקה הפרדה בין המדינה ובין דת. כל מושב של הקונגרס נפתח בתפילה. ביום, בו הנשיא קנדי עלה לכס הנשיאות, ראיתיו ושמעתיו נשבע אמונים לקיים את חוקת ארצות-הברית ומפטיר: וכן יסעדני האלוהים. בטכס השבעתו השתתפו נציגים של ארבע דתות. מפיו של אחד מהם יצא פסוק תהילים בלשונו המקורית...
...על ההפרדה העוקרת אמר בשנת 1935 זאב ז'בוטינסקי את הדברים הבאים:
,,נדבר נא גלויות וביושר לבב על יחסנו אל הדת בימים ההם (במאה התשע עשרה) סובלנות אדישה היתה הנימה הקובעת. סיסמאותינו היו: ,,הדת היא ענין פרטי, ,,הפרדה בין מדינה לכנסיה או לקהילה; הפרדה בין בית-כנסת לאומה". אצל אומות העולם, ואולי במידה פחות מזו גם אצלנו, שרר העיקרון של סילוק הדת ממהות החברה והמדינה. התחיל הדבר בסילוק הכמורה והוא התנוון והיה לסילוק אלוהים. והרי זה ענין אחר לגמרי. היום חוזים אנו מבשרנו את התוצאות הנובעות מטבע האדם נטול האלוהים... אבל היום עומדים אנו בתוך המפנה. שואלים אנו את עצמנו, אם ההסבר של שנות התשעים במאה הקודמת הולם עדיין את המאה העשרים. הדת הוא ענין פרטי מבחינת רגשותי: אם מאמין אני, או מפקפק, אם דוחה אני או מקבל. אכן זה ענים פרטי, ואסור שאסבול או אענש בשל כך אי פעם. ואולם אין זה ענין פרטי, אם יש עדיין בעולם כנסיות והיכלות. ועל המדינה לתת דעתה על כך, אם עוד תוכלנה להתקיים חגיגות דתיות ואם מוסיפה לבעור אש התמיד בהיכלות, ואם דבר הנביאים חי עדיין בחיי הצבור או נהפך לגוף חנוט הנשמר מתחת הזכוכית. את זאת צריך למנוע. ובצדק נהפך הדבר לענין המדינה".
אכן, אי אפשר לכפות אמונה. אסור לנסות לכפות אותה. אך אפשר לעודד אמונה. אסור להכרית אמונה. אפשר להשריש אותה. והשאלה אשר כל איש, בייחוד בישראל, חייב להציג לעצמו, בייחוד בדורנו, היא האם העידוד היחיד לאמונה שמו הסבל. גם בקשר עם שאלה זו אספר משהו מנסיון והתבוננות אישיים.לפני עשרים וארבע שנים הייתי במקום, ממנו לא רבים יצאו. בתוך האמות הספורות, לתוכן הושלכנו, היו אנשים שונים. בתוכם נמצאו אתאיסטים מדעת. היו אלה אנשים מלומדים, שניתן היה לומר עליהם, כי אי-האמונה היתה אמונתם. כך הם הופיעו בתוכנו בימים הראשונים להכירותנו, לסבלנו המשותף. אך חלף שבוע, עבר חודש. המקום לא הורחב. הסובלים רבו. ובאחד הימים גם אלה שדחו כל דת וכל אמונה שאלו בודאי: מאין יבוא עזרי? בקיצור: באחד הימים ראיתים מתבודדים בפינה ונושאים תפילה...
מדוע צריכה אמונה לבוא אך מתוך הסבל? מדוע אי-אפשר להאמין, לעודד ולהשריש אמונה, לעת חדווה, ולא רק בשעת צרה. סבור אני, כי במדינת ישראל שהיא עצמה פרי אמונה נצחית, צריך לחנך לאמונה ולעודדה בשעת החדווה לא רק משום שידוע לנו, על פי נסיוננו, כי בעקבותיה עלולה להתרחש שעת הצרה, אלא כדי למנוע אותה.
גם בשם העבר, אשר אין לו אחר ומשל בתולדות אנוש, החל מן היום, בו אבותינו הביאו לעולם את התודעה המונותאיסטית, דרך הימים, בהם הם עלו על המוקד בשמה ולמענה, ועד לימים, בהם ניצבו בתור ההוא וריננו: אני מאמין באמונה שלמה – וגם למען העתין, למען ילדינו, אל ינותק, אלא יקויים ויועמק, הקשר שהוא פשוט וגדול,גלוי ומסתורי, מופשט וממשי, נעלה ועמוק, שהוא יסוד קיומנו הלאומי וסודו, שהוא נצח –הלוא הוא הקשר בין עמנו ובין אלפי אבותינו.