1964-06-19 עתה נציג את השאלה, האם ניתן להפריד בין לאום לבין דת. ביחס לעמים אחרים, אם לא כולם הרי רובן המכריע, אין ספק, כי הפרדה זו היא טבעית ומקובלת. יכול צרפתי להיות קאתולי או פרוטסטנטי; ערבי יכול להיות מוסלמי או נוצרי; הודי – ברהמאני, מוסלמי, בודהיסטי. בדוגמאות כאלו אפשר להרבות לאין ספור. אבל ביחס ליהודי, אי-אפשר להפריד בין לאום לבין דת. גם בכך אחד הייחודים של עמנו.
הייחוד הזה נובע מן ההבדל בין הופעת עמנו ובין עיצובם של עמים אחרים. הללו החלו בפראות, ביערות ובמערות, בפחד מפני הרעם והברק בהשתחוות בפני הכוכבים, ברעד בפני איתני הטבע האחרים. באו עמים מחוץ לגבולם והטילו עליהם את דתם – קיבלוה; באו שליטים זרים וכפו עליהם אמונתם – אימצוה. אולם לא כך קם ישראל. הוא החל, כעם, עם אמונתו הייחודית והמיחדת. שום עם זר לא הטיל על ישראל את אמונתו; הוא יצא מעם לועז כדי לעבוד את אלוהיו. ועם אמונה זו, ובה, הוא חי מדור לדור. ודאי איש לא יוכל להשיב לשאלה, האם עם ישראל הוא אבי האמונה, בה בחר, או אם אמונת ישראל היא אמו של העם, המחזיק בה. אבל עובדה ניצחת היא – ואחות אין לה בתולדות האנושות – כי מן היום המסתתר מעבר לאופק ההיסטורי, ועד עצם היום הזה, הלאום שלנו חד-דתי, והדת שלנו היא חד-לאומית. אין להפריד. את זאת הבין אחד-העם. הוא היה ראציונליסט לא רק במחשבותיו אלא גם, אם מותר לומר כך, ברגשותיו. הוא היה אחוז התפעלות ,,משלטון השכל" שהועלה למבחן ההתבוננות העיקרי על ידי הרמב"ם. אבל אחד-העם, הראציונליסט הלאומי, כתב את הדברים הבאים: ...ויהודי לאומי, אפילו הוא כופר בעיקר, אינו יכול לומר: אין לי חלק באלהי ישראל, בואתו הכוח ההיסטורי, שהחיה את עמנו והשפיע על תכונת רוחו ומהלך חייו במשך אלפי שנה".
