על מתינות וקיצוניות

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
י' אדר התשט"ו, 4 במרץ 1955
מתוך:
עמוד 2
ממשלת ישראל דהיום, היא, כידוע, ממשלת המתונים, אנשי מפא"י היו תמיד מוכנים לפשרות עם גורמי חוץ. הציונים הכלליים, מי ישווה להם בפשרנות? אנשי הפועל המזרחי, המתינות היא בדמם. אך צא וראה: דברים קיצוניים מאוד, ואף הקיצוניים ביותר, קורים בישראל, ואינם פוסקים מלקרות, דווקא תחת שלטונה של הוד מעלתה המתינות.
לית מאן דפליג, כי אחת התופעות הקיצוניות ביותר בחיים היא המלחמה, בה קשור אבדן חיים צעירים אבל השכול, צער היתמות. מדינאים מתונים משתדלים תמיד להתרחק ממלחמה ולהרחיקה מעמם. אם הם מצליחים בכך, אומרים הבריות, כי המתינות גם אם היתה קשורה בוויתורים מקוממי נפש, "השתלמה". אבל מה הדין, אם כל הוויתורים הנוראים לא הביאו אלא למלחמה? עובדא היא, כי בישראל, תחת שלטון המתונים והפשרנים, משתוללת, זה שש שנים, מלמת דמים. והיא אינה פוסקת, אלא גוברת מדי שנה בשנה.

איש לא יכחיש החזיון הזה נראה למשונה, לפרדוכסלי, לנוגד את דרך הטבע, לסותר את היושר השכל. לפיכך רבים הם בקרב עמנו הרוצים להתעלם מן התוצאות הקיצוניות של המדיניות המתונה של ממשלת הפשרנות. ההסבר שלהם אינו שאוב מן ההגיון, אלא מן העצבים. הם אינם מסכימים, כי יכול להיות טוב יותר: בלי מלחמה מתמדת, בלי שפך דם, חד צדדי או הדדי, בלי פחד בלילות, בלי ערעור בטחון החיים. טענתם היחידה היא, כי עלול להיות יותר רע, משמע, שהם משלימים, במתינותם כי רבה, עם קיצוניות המלחמה והמוות.