1956-03-16 הנאמר נואש? הנחיה בחסדו של האויב? הנסתפק בכך שאיש כבר לא ישמיע את דברי הילדות הללו: "אדרבא, בואו, ניפגש", אלא כל אחד יתפלל, אם בשפתותיו ואם בלבו: מי יתננו ולא יבואו, לא ברקיע ולא בגלי-הים ולא בדרכי-היבשה? לא. אין זו הצעתנו. לא נחיה גם אז בחסדו של האויב. הדאגה והחרדה יהיו הרבה יותר גדולות, הרבה יותר עמוקות. אבל לא אבדנו.
עלינו לזכור כי אפילו יהיה שריון רב יותר או רב טווחי יותר לאויב מאשר לנו – אף אז לא יוכל להשיג עליונות מוחצת לגברי צבאנו ביבשה. לא כן באויר...אחרת ביבשה. ידיעת המכונה איננה מספקת. אין זאת המודדות בין טכנאים יחידים. אלא זוהי התמודדות בין גייסות, בין המונים. זוהי התמודדות בין איסטרטגיה לבין איסטרטגיה, בין רוח לבין רוח, בין מוח לבין מוח. רוח ומוח לא רק של היחיד; גם של הקיבוץ.
ומבחינה זו - ואינני אומר את הדברים הללו לשם נחמה מלאכותית, חלילה לנו לחפש דברי נחמה בלתי מבוססים. אני אומר זאת מתוך הכרה שהדברים נכונים – מבחינה זו אין האויבים שלנו יכולים להשיג עליונות כוח לגבי צבאנו, אפילו יעמידו לרשותם יותר טנקים וטנקים יותר משובחים מאשר לנו. אם יתקיפו אותנו בתנאים החדשים עליהם דיברתי – עלינו להתכונן לקרבנות דמים בלתי משוערים. ...
אותו פרוסי קר, אכזר, שיכול לכתוב על אפשרות של מלחמות קטלניות בין העצמים מבלי להניע עפעף, מבלי שאצבעותיו המחזיקות בעט תרעדנה – כתב, לפני למעלה מ-130 שנה, כי אפילו במצב צבאי והאסטרטגי הקשה ביותר יש עוד לסמוך על אור פנימי בתוך המפקד. המושג של "אור פנימי" מצלצל כמושג מיסטי. והרי דבר אופייני הוא שדוקא קלאוזביץ השתמש במושג כזה בבואו לנתח אפשרויות צבאיות. כי אכן, הרוח במערכה צבאית היא גורם מטריאלי ולא מופשט.
ולכן, גם בתנאים הקשים ביותר אנו מאמינים שעוד יימצא האור הפנימי והוא יפרוץ וידע את הדרך, ויכה באויבינו. והאמונה בואר הפנימי הזה מתחזקת אצלנו, ביודענו שאפילו ישיגו אויבינו עליונות כוח כבירה בשטח אחד – בשטח השני-שהוא המכריע בהתמודדות צבאית – לא ישיגו עליונות זו.
