על המודים במקצת

"לרגל עבודה, שהיה עלי לעשותה למען השב לאיזו אקדמת סלף, קראתי, לאחרונה, ספרים ישנים, מסמכים נשכחים, עתונים בלים. כך עול ושבו, אחרי שנים רבות, הימים, בהם קיומה של אומה, פשוטו כמשמעו, הוטל על כף המאזניים. שבט נודדים נצחי התבוסס בדמו. מאחורי טבח, שכמוהו לא היה מיום היות אדם וחיה ואדם-חיה עלי אדמות. לפניו ארץ אבות, ארץ ההבטחה האלהית והאנושית, והיא גזולה, משועבדת, מסוגרת, אסורה להצלה. היש עוד תוחלת, או אבדה התקוה? התקום יהודה, או היקום אחד "הפתרונות", ששמותיהם רבים, מתחלפים, אך מהותם אחת: גזירת אבדון. כך, ולא אחרת, הועמדה אז הבעיה היהודית. פתרונה שנחשב לסופי, היה מוכן, כתוב וחתום, מוטל ומוגשם. שרידי הטבח, מלבד מספר נבחר, ישובו לארצותיו. ובארץ ישראל, יהיה גיטו דובר עברית. מאחורי תכנית זו, לשלביה ופרטיה, ניצב כח אדיר של אלימות רשמית ושל אינריגה דיפלומטית. מה היה מונע את הגשמתה? אך היה מרד בישראל. והדפים המאובקים מספרים עליו, שלב אחר שלב, מיבצע אחר מיבצע, קרבן אחר קרבן, מהלומה אחר מהלומה. דיון אחר דיון, תוצאה אחר תוצאה, עד אשר מכל הפתרונות, המוכנים והערוכים והמוסכמים, לא נשאר אלא הנייר, עליו נכתבו, ומעל יהודה, הקמה לתחיה, נישא קול הנחמה המחרידה: בדמיך חיי, בדמיך חיי...