על המודים במקצת

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ז' אייר התשי"ט, 15 במאי 1959
מתוך:
עמוד 2

מתוך דפדוף, מצאתי מיסמך נשכח, החל על תקופה מאוחרת יותר, בה המרד גבר והלך, ואילו מאוויו של הרברבן שוב לא היו אלא למלחמת אחים. בסוף חודש פברואר 1947, כפי שמודיעים העתונים הישנים, פורסמה חוברת מסויימת. תכנה אופייני; אך אולי אופייניים ממנו הם שמות מחבריה. שלש עתונאים, מר יחיאל הלפרן מ„דבר", מר זיו-אב מ„הבקר" וד"ר קרליבך מ„ידיעות אחרונות" פרסמו במשותף קריאה „רק לא מלחמת אחים"! באמרם בין השאר: „אנו שהתחלנו במאבק כאחד, אנו שהכרזנו: לא יהיה שקט בארץ כל עוד ישארו שעריה סגורים, אנו שהקרבנו את נערינו למען ההעפלה – אנו עומדים כיום נבוכים, משותקים, ועינינו רואות סימנים ראשונים של מלחמת אחים". כנגד מי הופנתה זעקב מרה זו על שיתוק ומבוכה ועל נסיון לפתוח במחקום מערכת שחרור מבורכת מערבה פנימית ארורה – ידוע. התוצאה הפסיכולוגית היא, כי מי שמילא בימים ההם „תפקיד" כזה, רוצה בדיעבד, הם לא יהיו. הוא אומר לעצמו, ומנסה לשכנע אחרים. כי לא היתה מעולם שום מלחמה נגד השלטון הבריטי בארצנו, כי לא היו מבצעי גבורה של כבוש נשק, של פריצת מבצרים, כי לא היו מחנות ריכוז ובתי כלא, כי לא היה מצב צבאי ושבירתו, כי לא היה קידוש השם במעלות הגרדום, כי לא היה נצחון המעטים על הרבים. איך יכלו מעשים אלה להיעשות, אם לא רצה בהם, התנגד להם, רצה שלא יהיו, עשהאת הכל לבל יהיו? איך המאורעות הללו „העיזו" להתרחש? כדי להשתחרר מן השאלות המציקות, נמצא בנפש הנבוכה פתרון פשוט: זה לא היה. נגמר.