1953-09-30 המ"ם השלישית משמעותה – משטרה. עלי לומר מיד, כי יחסי למשטרה, לובשת חמדים, אינו כיחסי לסוכני הש"י. אני משוכנע, כי הרוב המכריע של השוטרים העברים הם אזרחים, הורצים לשרת את הציבור בנאמנות, ולא לרדות בו. או להתעלל בו. בנעיני, אין הם "שוטריו של בן-גוריון"; הם שוטרינו, שוטרי ישראל.
אולם דווקא משום כך זכותי וחובתי להזהיר את המשטרה שלנו מפני התנהגותם העלולה להפוך אותה ממשטרת-המדינה" למשטרת המישטר". הדבר תלוי, בוודאי, במפקדת המשטרה. ואם המפקדה לא תקפיד אעל מעשיה והוראותיה, עלול חלק ניכר מציבור האזרחים להסיק מסקנה, שתהיה, קודם כל, לרעת המשטרה עצמה. למען הנמקת אזהרותי אביא, מתוך מספר רב של עובדות, שתי דומאות בלבד.
מר יהודה שניאורסון, איש לח"י וותיק כותב לי בקשר עם החפוש, שנערך בביתו, ערב יום הכפורים:
"...דפקו בדלת. שאלתי "מי שם", אמרו "משטרה". פתחתי את הדלת. אמרו לי, כי רוצים לערוך חיפוש, שאלתי "היש לכם פקודת חיפוש חתומה על ייד שופט"? כתשובה לכך קיבלתי תשובת פוגרום ממש (גם ההדגשה במקור). נפרצו דלתות. נשברו רהיטים. כל הבא לידם נהרס ונשבר..."
מר יהודה שנאורסון, איש לח"י ותיר סיכן את נפשו למען שחרור עמנו, הוסיף להסביר לי במכתבו, כי פעמים רבות ערכה המשטרה הבריטית חיפושים בביתו, אך לעולם לא קרה בדירתו הדלה מה שקרה בחיפוש הלילי, שנערך על ידי שורטים עבריים. יודעני, כי מר שניאורסון אינו היחידי, העושה את ההיקשים האלה ; הפורענות שלחולי השררה כה רכתבה במדינתנו, עד אשר רבים נושאים עיניהם לימים עברו ואומרים "הבריטים היו טובים יותר, אדיבים יותר". לכל אלה, לוחמים, ידידים, אזרחים, רחוקים וקרובים, אייעץ לעיין בדבריו של חכם מכל אדם. וכה אמר קהלת: "אל תאמר מה היה, שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה". התרחקנו מן "הימים הראשונים" בהם שלטו בנו זרים; שכנו את "תכניותיהם ואת מעשיהם. אבל האמת עובדתית היא, כי שוטרי בריטניה התעתדו להסגירנו לכלייה בידי שלטון ערבי. אלמלא קמנו – מבחינה היסטורית: ממש ברגע האחרון - נגד השלטון הנכרי ואלמלא הצלחנו לסלקו, היינו היום חיים אף לא תחת שלטון, המרשה פוגרומים או מארגנם, אלא היינו קורבים מאד למצבם של שוכני הגיטאות... אל נא, איפוא, ידידים, אל תעשו כל היקשים בין "הימים הראשונים" לבין "הימים האלה".
אולם שום מעשה-זוועה בריטי אינו יכול, כמובן, להצדק מעשה התעללות של משטרה עברית. את אשר עשו השוטרים הירושלמיים בביתו של מר שניאורסון אין לכנות אחרת, אלא כמעשה זוועה-והתעללות. שוטרים, הפורצים לביתו של האזרח לי צו של שופט מומך, או בניגוד לחוק, הם פורצים ולא שוטרים, מפירי חוק ולא שומריו. אם המשטרה אינה רוצה ללמד את האזרחים ןלהפר את החוק, או להתחמק מן האחריות עבור הפרתו, הרי היא חייבת להעניש את השוטרים הברוטליים, שהשתוללו בביתו של האזרח שניאורסון; ומה שחשוב עוד יותר; הקצין האחראי לחיפוש הבלתי חוקי ולהסגת גבולו של האזרח, חייב להיתבע לדין ולתת את הדין. הברירה האחרת היא, - שהמשטרה תשניא את עצמה על הצביור. כלום היא רוצה בכך?
את הדוגמא השניה שוב אשאב מנסיונם האישי של העצורים המשוחררים. הם ספרו לי, כי קצין המשטרה פרג אמר להם, בשעת החקירה, כי הם "בוגדים". אינני מכיר את מר פרג, בימים עברו, הייתי חבר לאגודה, בה הוא היה פעיל, אמנם, לאגודה "לאסירינו" נרשמתי לא בשמי הנכון, אלא בשמי "המאומץ" ד"ר קניגסהופר, אבל עובדא היא, שעזרתי למר פרג במלוי תפקידו. אף היום הנני רוצה לעזור למר פרג. משום כך, אזכיר לו, כי הודות לאלה, אשר כלפיהם הוא נבל את פיו בקללת "בוגדים", הוא הצליח להמיר פקידות באגודה טרום-ממלכתית בקצינות במשטרה הממלכתית. וגם עצה טובה לי לקצין המשטרה פרג: אם בתוקף תפקידך החדש מוטל עליך לחקור אזרח עברי, יהיה אשר יהיה, חקור אותו, אך אל תנבל את פיך ונצור את לשונך – הבנת?
