1953-09-30 המ"ם השניה היא – מעצר. לאחר שהנציב שמיר שוחרר מכלאו, שאליו במישרין ליחס אליו, הוא בשלו: היחס היה טוב מאד. בעקשנותי וסקרנותי, כי רבות הן, הוספתי לשאול אותו "לפרטי" היחס. בין השאר שאלתי, האם שומריו הירבו להוציאו לטיול. שמיר אמר: "לא". שוב שאלתיו, האם ה"לא" הקצר שלו פרושו, שלא הירבה לטייל בימי מעצרו, או לא הוצא כלל לטיול. התברר, כי בכל חמשה עשר ימי המעצר לא הוצא האיש מתאו האפל אפילו לחמש דקות לנשימת אוויר צח!
ודאי, פתחיה שמיר ועצורינו האחרים, שישבו באותם התנאים,י לא "התרשמו" המתעללות זו, ואף לא התאוננו; בנים הם "לגזע" מסויים. אולם, אנחנו, רבבות האזרחים, החפשיים אשר לא נהנו מכלכלת-החינם של אדון בן-גוריון, איננו יכולים "לא להתרשם". הלצינוק יהיה תאו של האזרח, שנאמסר כחשוד, או כנאשם? כלל הוא, כי היחס אל האסיר קובע את מידת התרבות, האמיתית, הפנימית ולא "הדקורטיבית", של כל מדינה; והשאלה היא, אם במדינתנו תהיה תרבות עברי, או "תרבות" צ'קיסטית? שאלה גורלית היא; לא ליחיד בלבד, אלא לאומה כולם.
