עוולות ממשלה וסערות בכנסת: החוברת נגד יצחק בן-אהרן והחוברת של יגאל אלון
רק חוסר ידיעה, מדהים בעומקו, הוליד טענות נגד הסערה שקמה בכנסת מחמת חוברת הביזוי, שפורסמה ע"י משרד החינוך. כדאי ללמוד ויש לדעת כי סערות פרלמנטאריות הן חלק בלתי נפרד של התהליך הדמוקראטי.
במועצת העם של סאדאת מתנהלים כל הדיונים על מי מנוחות. גם בסובייט העליון של ברז'נייב לא תופר השלווה. אבל בפארלאמנט הבריטי מתקיימים, לעיתים תכופות ויכוחים נזעמים. אם האופוזיציה חושבת כי השלטון עשה עוול, אין היא מסתפקת בהתקפת פתיחה, או הגבה, היא תובעת דין וחשבון מן השר המוסמך גם תוך מתן תשובתו. נאומו מופסק בקריאות ביניים, אם ביחידות ואם במקהלה. הקריאה: התפטר! מהדהדת מקצה האולם ועד קצהו. מי שלמד פארלמטאריזם ודבק בו, לעולם לא יטען כי אם כך נוהגת האופוזיציה הרי היא "סותמת את הפה" לדוברי הממשלה. באנגליה, או בכל ארץ דמוקראטית אחרת, היו צוחקים למשמע טענה ילדותית כזו. שם יודעים, כי לא רק זכותה של האופוזיציה אלא חובתה היא לתקוף את בעל השררה המרע, להציג לו שאלות, להציק לו בקושיות, לדרוש ממנו הסברים נוספים, להגיב, בלא שהייה, על תגובתו. ואם התשובה המיניסטריאלית אינה מספקת, מודיעה האופוזיציה כי בהזדמנות הקרובה היא תשוב לדון באותו נושא, ותחדש את ההתקפה על הרשע ועושיו.
במשטר פרלמנטארי אחראית הממשלה על מעשיה ומחדליה, בפני בית הנבחרים. אך כיצד תוגשם, בדרך כלל, אחריות זו? לפי טבע הדברים, אין לצפות מתומכי הממשלה הקבועים, כי הם יתבעוה לדין לפני הציבור, על ידי נבחריו. משום כך כה חיוני הוא תפקידה של האופוזיציה במדינה חופשית. היא, האופוזיציה, מקיימת, הלכה למעשה, את כלל האחריות הפרלמנטארית של הרשות המבצעת. עוול כי ייעשה על ידי נציגי השלטון, תתבע אותם האופוזיציה לדין, בפני עם ועדה, בבית המחוקקים, המוסמך לפקח עליהם. סערות פרלמנטריות, לא זו בלבד שאינן סותרות את כללי הדמוקרטיה, הן בונות אותה: הן מעמיקות את <לא ברור> פני הרודנות. גם הודות להן לומד הציבור, כי השררה אינה זהה עם תבונה, כי לשום שליט לא יינתן להתנשא ולטעון: אני ואפסי עוד. מחילופי הדברים, שהם לעיתים קשים, לומד עם בין חורין כי יש שתבונת השררה היא אפס. זהו סם החיים לדימוקראטיה.
לא באתי לומר, כי הויכוח הזועם צריך להיות הכלל בבית המחוקקים. נהפוך הוא. גם בשנה העשרים ושלוש לשירותי בפארלאמנט הישראלי, אשוב ואומר, כי היחסים בין ממשלה לבין אופוזיציה, מן הדין שיושתתו על כבוד הדדי; כי חריפות התוכן אינה סותרת את הדר הביטוי; כי עדיפה נימת ההומור על מרות הזעקה. אבל מילת המפתח בכל הסבר זה היא: הדדיות. היא חלה לא רק על הדיבור אלא בעיקר על המעשה. ממשלה העושה את הרע, אל תצפה לחד צדדיות בכיבודה. האופוזיציה תכה בממשלה כזו בכל האמצעים הפאלמנטאריים העומדים לרשותה, ואם יסער הבית, מן הדין שלא תהיה בו שום שלוות השלמה. כל אלה הסובלים מן הפגיעה השררתית, צריכים לדעת כי יש להם פה ומגן בבית הנבחרים, הלא היא האופוזיציה. את מכבדינו נכבד, ולמשמיצנו נשיב כגמולם. כך אמרנו בכנסת לפני שנים רבות. עדים גם יריבנו, כי קיימנו את הכלל הזה, על שני חלקיו. כן נוסיף לקיימו.
שווא איפוא איימה עלינו הגברת מאיר, ראש הממשלה, כי היא וחבריה לא יתנו לנו לדבר, אם נגיב כפי שהגבנו בשבוע שעבר, על עוולה מקוממת נפש. אנו נשיב לה בשלוות נפש מוחלטת, כי נקבל על עצמנו את הסיכון הזה. אמנם איומה הוא מוזר בעינינו. אנחנו מעולם לא התאוננו, כי על ידי קריאות ביניים, אף הזועמות ביותר. מונעים מאיתנו את רשות הדיבור. אם ראש הממשלה, הטרודה, תורה לאחד ממזכיריה לעיין בדברי הכנסת המצהיבים, היא תמצא בעזרתו נאומים של חברי הכנסת, דוברי האופוזיציה, שהופסקו על ידי תומכי הממשלה בעמודים שלמים של קריאות ביניים. מעולם לא האשמנו את הרוב הזועם, כי הוא "סותם את הפה" למיעוט המסביר. ההבדל ביננו, גם בבחינה זו, הוא בפינוקם של יריבינו. הם תובעים לעצמם גם היתר להרע וגם חופש מתגובה. האופוזיציה הנאמנה לתפקידה הממלכתי, הדמוקרטי, חייבת להבטיח כי מותרות שלטוניות כאלו לא יהיו בישראל.
