עד מתי דו קיום

הקומוניסטים, כמובן, היו הראשונים להשמעת דעות מתקדמות אלו. והנה קרה ההיפך הגמור ממה שהם כינו בנימה מוחצת, ההתפתחות האוביקטיבית. בדור שלנו נוספו עשרות מדינות חדשות; עמים, שאין מאחוריהם שום מסרת ממלכתית, קנו עצמאותם, גם אם צירי לידתה היו ממושכים. אלה השנויים היסודיים, החיוביים, החיוניים, אשר דובריו של העולם החפשי יכולים להעלותם על נס מול פני נציגיו של הגוש הקומוניסטי. אולם גם בגוש זה חלו תמורות, ביחוד בעשור האחרון, שאינן יכולות אם הן מנוצלות כהלכה, אלא לסייע ביד תעמולניו. הקומוניזם מהותו גם היום עבדות, אך אין עוד פירושו רעב. היום ימים והם אינם רחוקים, בהם הרעב ליווה תחתיו, את העבדות, או להיפך. בוודאי גם היום יש הבדל עצום בין רמת החיים של העובד הממוצע בגוש המדינות הקומוניסטיות לבין זו של העובד הממוצע בארצות החפשיות, המפותחות. וההבדל כידוע, הוא לטובת המשטר החפשי. אפס, אותו מחסור טוטלי, שהיה אופייני, במשך שנות דור לחיים הקומוניסטיים, אף אם לא נעלם כליל, הולך ומתבטל. מסתבר, כי הודות לאמצעי היצור החדישים, ולשיטת הפעלתם האוטומטית, אפשר, אפילו בשיטת הבזבוז והמעל הקולקטיביסטית, להטיל אמצעי צריכה בכמויות, המקילות על מחסור הכרוני הקודם. אבל הקומוניזם, שלמד מן הקפיטליזם, כדי, כטענת הדילקטיקה, לרשת אותו, אינו יכול להתפאר בהישג זה. כי יחסי הוא. בעיני אנשים, הרגילים לרמת חיים תחילתית הרבה יותר גבוהה, אין זו אלא זחילה איטית לעברם או לדרגתם...