1953-07-17 האמהות בירושלים יצאו להפגין נגד השרות הקרוי "לאומי" והגיעו עד לרחבת הכנסת. השוטרים שניצבו ליד בית המחוקקים, נהגו כלפי המפגינות בהתאפקות, שאיננה כלל רואיה לציון מיוחד, כי טבעית היא והחייבת להיראות, בכל הנסיבות, לטבעיות. ראשית, לא ימהר שום שוטר תרבותי במדינה חפשית להפעיל את אלתו נגד אזרחים-מפגינים; זכות הפגנה היא זכות טבעית, שאינה ניתנת לערעור או לנטילה. אמנם בכל בית הספר לשוטרים מלמדים איך להשתמש בנשק חם, או בנשק הקר, האלה. אולם העיקר "בתורת האלה" של שומרי החוק הוא: מתי לא להשתמש בה. שנית, כל שוטר תרבותי יימנע, לא עד קצה גבול האפשרות, אלא מעבר לגבול האפשרות, מלהכות אשה. המרים יד על אשה, שם אחד יאה לו: חם. החם יצא מגדרו בירושלים לא בשעת ההפגנה לפני הכנסת, אלא אחרי סיומה, בצאת הנשים לבית הרב הראשי. לא "שמירת כבוד בית המחוקקים" הניעה, איפוא, את עושי דברו של ראש-מפא"י להלום בנשים. רצון ההפחדה ותשוקת ההתנקמות עבור עצם ההפגנה, הם שגרמו לשערוריה בראש חוצות הבירה. ושוב נתבזה שם ישראל בעמים; שוב ניתנה מלמעלה דוגמת הפראות והחמיות. ולכל תואריו המרובים של אדון בן-גוריון נוסף לו תאור-כבוד חדש: מכה נשים.
