ספסרים עליך, ארץ-ישראל
שאלתי את הגברת מאיר, מה הניע אותה לשנות את דעתה בעניין רכישת קרקעת בידי יהודים, בחבלי ארץ-ישראל, אשר שוחררו במלחמת ששת הימים. בשעתי, קיבלתי ממקור מהימן, כי ראש הממשלה מתייחסת באהדה להצעה, שיותן ליהודים, מן הארץ ומחוצה לה, לרכוש נחלה גם ביהודה, שומרון ועזה. מה קרה, איפוא, ליחסה החיובי, אם היא הודיעה לשני עמיתיה, שרי הבטחון והמשפטים, כי תכיל את משקלה למען יצירת רוב בממשלה נגד הצעותיהם הפרגמטיות? [...] ראש הממשלה השיבה לי בנימוס ובגילוי לבה. סיפורה היה מעניין, אף מרתק. שיניתי, אמרה, חצי דעה שלי. היא היתה מוכנה ללכת "לזה", כלומר להיתר הרכישה בלי התלהבות. היה חשש בלבה, מלכתחילה, פן יחידים יקבעו עובדות ותקום ספסרות.
[...] מעיד אני מניסיוני, כי הגברת מאיר יודעת, בעל פה, להתבטא יפה. משום כך יש לשים לב לעובדה, כי בתשובתה הפרלמנטרית לאופוזיציה, היא, ראש ממשלה, לא מצאה ביטוי מדויק יותר לרעיון לאומי, פשוט אך חשוב, אלא "זה". מדוע אין יהודיה גאה יכולה לומר במפורש, כי היא שקלה, לכאן או לכאן, מתן היתר לבני עמה לרכוש קרקע בארץ-ישראל? יתכן, כי את התשובה לחידה נמצא בהודעה המודגשת, כי "לזה" היא היתה מוכנה ללכת בלי התלהבות. אבל גם על הפתרון יש לתמוה. מדוע בלי התלהבות? אם מחליטים לתת גאולה לארץ, כפי שלמדנו מקדמת דנא, צריך לעשות כן במידה של חדווה. זכינו. אבל באין שמחה בלב, אפשר לקרוא למצוות ישוב ארץ-ישראל השקולה כנגד כל שאר המצוות בתורה – "זה".