נורדיה מרץ 1972

זאב ז'בוטינסקי מצא את הניסוח של יסוד לצדק חברתי בעברית, ב-5 מ"מים, על פי חשיבותם:
מ' ראשונה – מזון.
מ' שניה – מעון.
מ' שלישית – מלבוש.
מ' רביעית – מרפא .
מ' חמישית – מורה.
חמשת הדברים האלה, לפי תורת ז'בוטינסקי, צריך לקבל כל אדם באשר הוא אדם. בדרך כלל, כתמורה לעבודה. אם אין הוא מסוגל לעבוד, לקבל אותם על-ידי החברה. זה הרעיון היסודי.
רעיון הצדק החברתי שלנו הוא בכנות ופשטות. מעל היסודות האלה, על פי מושגי התקופה: מזון, מעון, מלבוש, מרפא, מורה – מעל היסודות האלה, הבדלים כלכליים אינם טראגיים. על פי כשרונו של אדם, יכולים להיות הבדלים. הטרגדיה החברתית, הייתי אפילו אומר החרפה החברתית היא בכך, שהיסוד הזה איננו קיים על פי מושגי התקופה. שיש פחות מדי מזון, שיש מעון לא מספיק לבן-תרבות, שאין השכלה מספקת, שבלעדיה אי אפשר להתקדם בחיים, שאין טיפול רפואי מתאים כללי לכל אדם באשר הוא אדם ואין מלבוש בכבוד. זאת אי אפשר לסבול, אבל אם מבטיחים לכל אדם באשר הוא אדם את הדברים האלה, על פי מושגי התקופה, לא של המאה ה-19, של המאה ה-20, של מחציתה השניה, הבדלים כלכליים בחברה מתקדמת אינם טראגיים. זאת היא עמדתנו היסודית ועליה אנחנו עומדים מתוך הכרה, שאותו צדק חברתי מוכרח להיות משולב בחרות האדם.
הטרגדיה של האנושות היא, שיש ואלה המאמינים בחרות הפרט, מוותרים על צדק חברתי בשם החרות ויש, שאלה אשר בשם הצדק החברתי, מוכנים לוותר על חרות האדם. זוהי הטרגדיה האנושית. כזאת היתה מבחינת הצדק החברתי, החברה בצרפת, אפילו אחרי המהפכה הגדולה של סוף המאה ה-18. חרות נתנו – צדק חברתי לא. כזאת היא הטרגדיה תחת הקומוניזם: בשם צדק חברתי שלא הושג, ביטלו את החרות של האדם. זה לקח לכולנו, לאמור: לעולם אל תוותר על חרות האדם. בלעדיו, כמובן אפשר להתקיים, אבל קשה לחיות. ...אז כשמבטלים את חרות האדם, אי אפשר להתקיים; לחיות אי אפשר. כאשר מוותרים על הצדק החברתי, מונעים קידמה אנושית. לעיתים כשמוותרים על הצדק החברתי, מונעים קידמה אנושית.
...על פי אמונתנו ועל פי תורת ז'בוטינסקי, אנחנו משלבים בשלמות רעיונית אידיאולוגית אחת את חרות האדם – בלעדיה אי אפשר ואת הצדק החברתי, שאת יסודותיו אני הסברתי בעיקר על פי חמשת הממ'ים.