נורדיה מרץ 1972
הבריטים הילקו שני חברים שלנו. אנחנו הזהרנו אותם מראש, שלא יעשו כן. אם כן, גם כן נעשה תגמול. ביצענו את אשר אמרנו. אחד מן הקצינים הבריטיים כתב ספר ואחר-כך אמר, שהמחתרת מעולם לא השמיעה דברים לשוא. אמרה והגשימה. זה נכון ואנחנו גם הכינו קצינים בריטיים. אנחנו לא רצינו בזה, אבל שוב לא היתה ברירה אחרת.
לא רחוק מכאן, בנתניה, הולקה קצין בריטי, מייג'ור, רב-סרן. לאחר שהחברים הילקו אותו, הוא שאל אותם: למה עשיתם לי את זאת? אז הם אמרו לו: אנחנו לא רצינו, אבל הילקו שני חיילים של המחתרת. אנחנו הזהרנו מראש ועכשיו אנחנו הגשמנו את אזהרתנו. אז הוא ביקש, שיתנו לו תעודה, דוקימנט כזה, שהוא קיבל מלקות. אז שאלו אותו: למה לך דוקומנט כזה? אז הוא השיב: האידיוטים בממשלה שלי יכולים עוד להלקות עוד אנשים שלכם, אז אתם שוב תלקו אותנו. אז אם תבואו אלי, אני אוציא את הדוקומנט הזה ואני כבר אהיה פטור ממלקות. היה גם הומור במחתרת, נכון. בימים הקשים ביותר, אנחנו ידענו גם לצחוק, זה נכון, אבל בעיקר היתה רצינות במחתרת. זה ספור המעשה על התגמול.
