נורדיה מרץ 1972

כבר בשנות ה-30... שמע זאב ז'בוטינסקי בלונדון... איום במלמת אחים: אם לא תפסיקו את מלחמתכם נגד הזרים, אנחנו נילחם בכם. אנחנו, היהודים, נילחם ביהודים. צל מלחמת האחים ליווה אותנו כל ימי מלחמתנו ובשנות ה-40 זה היה צל שחור מאד. אנחנו נלחמנו נגד הבריטים ואחינו היהודים נלחמו בנו. זוהי תופעה טראגית מאד. היא מלווה את העם היהודי גם בימי קדם, גם בימי המכבים, גם בימי הקנאים, בימי הבית השני, אף בתקופת בר-כוכבא.
היהודים עומדים בגבורה נגד אויביהם, אבל בפנים מלחמת אחים, וכל ההסטוריוסופים שלנו מספרים, שיותר מאשר כל גורם זר, הכריעה את היהודים המלחמה הפנימית ביניהם לבין עצמם ואנחנו גמרנו אומר למנוע מלחמת אחים. אנחנו היינו משוכנעים, שאם תפרוץ מלחמת אחים הדדית בנשק ותהיה שפיכות דמים של יהודים כנגד יהודים, תיהרס המדינה היהודית בטרם קמה. לזה באמת חיכו הבריטים. זאת היתה כל כוונתם.
לשיא, לשיא נורא קשה, הגיעה התופעה הטראגית הזאת במה שמכונה "סזון". בנובמבר 1944, בדצמבר 1944 הושמעה קריאה להשמיד את המחתרת היהודית, את חבריה לגרש מן העבודה, לגרש אותם מבתי-הספר ולהסגיר אותם בידי המשטרה הבריטית. אתם יכולים להבין זאת? היום גם לנו קשה להבין את זאת, אבל כזאת היתה הקריאה והיא הוגשמה ובפני המחתרת העברית היתה ברירה: להשיב מלחמה לאחינו שרדפו אותנו, או להבליג.
...נכון, היינו מעטים מרודפנו, אבל נשק היה לנו. לא הרבה, אבל במעט הנשק הוכנו במלחמה נגד הבריטים דברים, שהעולם עמד מולם משתהה. להפעיל אותו נגד רודפינו, או לא? – זאת היתה השאלה. הכרענו בה. אני אקרא באזניכם כמה משפטים מן התשובה, מן ההחלטה שלנו:
גם האיום הפרובוקאטיבי במלחמת אחים ינופץ אל סלע אמונתנו. לא נלך למלחמת אחים בשום תנאים ולמרות כל הפרובוקאציות. יהיה מה שיהיה, אך חיילינו לא ירימו את נשקם נגד יהודים יריבים. הם לא יעשו זאת, לא מפני שהם מצדיקים את הרדיפות עליהם, אלא מפני שראייתם עמוקה מזו של יריביהם. ראייתם היא היסטורית ולא כתתית ופרספקטיבה הסטורית זו דורשת למנוע בכל מחיר, ממש בכל מחיר, מלחמת יהודים ביהודים בכח הנשק היהודי.
ולאור קריאה זו אומר לכם משהו מדהים עד עצם היום הזה. ה"סזון" ההוא נמשך 9 חודשים תמימים. כל יום בשורות איוב. טובי המפקדים שלנו נחטפים, מוסגרים בידי המשטרה הבריטית, נשלחים למחנות ריכוז בארץ ובחוץ-לארץ ואפילו יום אחד לא קרה מקרה אחד, שחייל אחד של המחתרת יפר את ההחלטה הזו וירים נשק נגד רודפיו היהודיים. אפילו פעם אחת ויחידה לא קרה כדבר הזה.
הימים היו ימים קשים מאד. אדרבא, תשתדלו להבין, אנחנו יושבים במחתרת וכל יום אנחנו מקבלים בשורות איוב: זה כבר איננו וזה כבר איננו וכל זה עושים יהודים למחתרת לאומית לוחמת, כאשר הארץ נגזלת מאיתנו, כאשר צריך ללחום למען שחרור העם ואנחנו לא מרימים יד ומעדיפים ללכת לבתי-סהר ולמחנות ריכוז ולא לעשות מלחמת אחים באחים, מלחמת יהודים ביהודים, למנוע שפיכות דמים.
כל האהבה שיש בלב האדם שוב עולה בלב לגבי אחינו. כולנו עשינו זאת. שום מונופולים אנחנו לא דורשים לעצמנו ובתקופות שונות כולם נלחמו וכולם גבורים ולכולם הכבוד, אבל הימים ההם, 9 החודשים האלה, מדצמבר 1945 ועד ספטמבר 1946, כאשר אתה רואה לוחמים, היודעים להשתמש בנשק, העומדים נגד צבא של 100 אלף, ההולכים למות בגרדום ושרים, ששום כח זר ועויין לא מצליח לשבור אותם והם מעדיפים ללכת אחד אחרי השני, אחד אחרי השני למאסר ולענויים והם מקיימים את הצו העליון הזה, לבל תחזור הפרשה של הבית השני, של מלחמה מבית כאשר האויב עומד בחוץ. כל האהבה שישנה בלב האדם מתעוררת כלפיהם.
לוחמים – כן, כולם היו. כאלה – נאמנים ומסורים, - לא. זה היה אולי המבחן העליון לכל תקופתנו, כי לו היתה פורצת מלחמת אחים הדדית בנשק ובשפיכות דמים, מי יודע מה היה גורלנו. בודאי לא היינו יכולים מיד אחר-כך להקים תנועת מרי מאוחדת, כפי שהקימונו אותה. מי יודע מה היה גורלנו.