נאומו של מנחם בגין ברמת גן 19/08/1948

באחד הימים ההם הופיע לפני מבצר משטרת רמת-גן – אחד מאותם המבצרים שכשעין סוקרת אותם מרחוק, נדמה שאין אפשרות לחדור לתוכו ולכבושו. ואעפ"כ חדרה גם חדרה היחידה של הארגון הצבאי הלאומי לתוך אותו מבצר משטרה, מפני שהיא התבססה על שלוב שהיה אפייני במיוחד למחתרת העברית – שילוב של מחשבה יוצרת ואומץ-לב – שאפשרו לבצע פעולות אשר למעשעמדו על סף הבלתי-אפשרי. הם חדרו למבצר המשטרה, הוציאו נשק, וברבות הימים הלמו בו באוייב. אבל באותה פעולה נפלו כמה מטובי הלוחמים, ואחד המשתתפים נפצע ונלקח בשבי. מאז טולטל מבית-חולים אחד למשנהו, סבל סבל על-אנושי, והעיקר: שתק. זאת היתה השתיקה הגדולה של דוב גרונר, הפסיקה פעמיים: פעם – בעמדו בפני בית-הדין של הכובש הבריטי ובאמרו להם במלים פשוטות: "הזרוע שתורם על אחרית תקותו של ישראל תגדע". ובשנית – כשעמד במעלות הגרדום ושר עד נשימתו האחרונה את שירת התקוה, האמונה והדרור.