נאומו של מנחם בגין ברמת גן 19/08/1948

... רק אנחנו שכבשנו בדם טובי בנינו את הקטע הזה ומסיבבנו חומת פלדה של האוייב. רק אנו, נרכין ראש ונומר כאילו זו היתה תורת משה: נעשה ונשמע. אם יתחדשו הקרבות, היר שוב נכבוש. והשטחים שנכבוש אינם בשבילנו מדבריות סתם, או מותרות. אין עזיבת רמלה והשטחים הכבושים. בשבילם אין זו שאלת קיום. כציד נבנה את מדינתנו כאשר במישור הצדר יעמדו טנקים של האוייב. שטח זה שוחרר עדי עד ולא עד שיבוא איזה רוב אחר. כיצד נוכל לפי צו כזה לוותר על 19 חלקים מארץ מכורתנו על עתיד הגולה. ומשום מה מרשים אתם למנהיגכם לומר שנתקדם על קצה גבול האפרות, אך נסכים להחלטת או"ם. בישיבת מפא"י הזכיר בן-גוריון את שערי דמשק. בכל לבי הייתי מברך אותו לו היה נזכר גם בשערים אחרים, בשער יפו, ובשער החדש, ובעיקר בשער המשיח העומד סגור עד עצם היום הזה. ע"י החלטת הגורל הוטל עלינו לפתוח אותו לרווחה, שישכון בירושלים הקדושה והנצחית. עתה נזכר בן-גוריון אפילו בשערי דמשק ומאידך מודיע ללוסיין פראנק, אוהד מלחמתנו, אשר מת שלשום הרחק ממולדתו, שאם תנתן הפקודה מאו"ם ניסוג. ואז נשאלת השאלה, האם זה בשבילנו רק טיול. הן אנחנו לא נטייל, כי נצטרך לקחת זאת בנוזל היקר ביותר ואח"כ לסגת? הן תוצג השאלה הזו בפני כל אחד – לשם מה ולמה כל טפות הדם הרותחות, שארית הדם העברי הניגר כמים מימי הפוגרומים ברוסיה ועד המאייד נקים של היטלר