נאומו של ח"כ מ. בגין בסוף הדיון הכללי בוועידה הארצית השמינית

בשנת 1943 או 2, נפגשתי בפעם הראשונה עם איש צעיר בביתו של אחימאיר, מורנו ורבנו, זכר לוחם לברכה. מאז התאהבתי בו. אחר כך באה תקופת המחתרת ונלחמנו יחדיו וראיתי אותו פעם אחת במחתרת. והוספתי לאהוב אותו. ואחר כך קמה מדינת ישראל ויצאנו מן המחתרת.וידידי, חביבי חזר מאריתריאה ועוד גברה אהבתי אליו. פשוטו כמשמעו, כאהוב אב את בנו כך אהבתיו. ההפרש בגיל לא לאבהות, אבל אתם יודעים בגיל מסויים ההפרש הוא הרבה יותר גדול מאשר בגיל אחר. זה היה היום אבל אחר כך נפרדו הדרכים. זה קורה. זה קורה במשפחה הטובה ביותר. אתם כבר יודעים כמובן במי אני מדבר ולא אמתח אתכם. אני לא נוקט פה שום תכסיסים רטוריים, רגשניים. ובכן, ידידי ואחי הצעיר ממני שמואל תמיר, נפרדו הדרכים, עזב את תנועתנו, הלך בדרכו. וברוך כשרונות, עשה גדולות אבל היחסים לא היו טובים. לא היו טובים בינו לבין תנועת החרות אשר בתוקף העובדות היה חייב להתקיף אותה והתקיפה, היה חייב, שום טענות על זה. וגם בינינו, משום שגם אני לא פעם אחת הייתי מטרה לחיציו השוננים ביותר. בוודאי מעולם לא קראתם מלה אחת שלי בתשובה לחצים אלה. מעולם.